דברי שאול - עדות ביוסף - א סד

פ"ב מרוצח דבד"מ לא בעינן עדות שאי"ל וע' בש"ך ס"ס ל"ג שדחה זאת. והנה אמר תלמידי ש"ב מו"ה אברהם נ"י ראיה דלא בעינן עדות שאי"ל בד"מ מהא דאמרו בב"ב דף כ"ט כגון דאמרו אכן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלתא שנין ביממא ובליליא ואם נאמר דבעי עדות שאי"ל א"כ אם יזימו אותם יהי' גוף החזקה בטילה דהא עיקר החזקה היא ע"י שדרו בו והחזיקו מכחו וא"כ יהי' הכחשה והזמה ביחד ולשיטת רבינו לא מהני עכ"ד והשבתי לפמש"ל אינו קושיא דהם עיקרם להזמה קאתו אמנם בלא"ה אינו קושיא דהא באמת הש"ס הקשה דנוגעין בעדות הם ומשני כגון דנקיטו אגר ביתא ואמרו למאן ניתביה וא"כ עיקר עדותן לא הי' רק שדרו בו שלש שנים ועל החזקה אינם מעידין רק שממילא הב"ד יפסקו החזקה אבל עיקר עדותם אינו על חזקה רק שדרו בו וע"ז יוכלו להזימם. ובזה יש ליישב קושית התוס' דליהמנו במגו דאי בעי אמרו פרענו למערער ולפמ"ש א"ש דאם יאמרו על החזקה שוב הוי עדות שאי"ל ודו"ק. והנה בש"ך סי' ל"ג הקש' על הב"י דכ' דטריפ' פסול להעיד והרי לרבא כשר בעדי טריפה ולר"א פסול לפי שאינו בזוממי זוממין ולמה לא פסול בשביל שהם טריפה ולפענד"נ דבר חדש דלפמ"ש הכ"מ דמיירי דלא ידעו הב"ד שהם טריפה וא"כ מה בכך שטריפה פסול הא בהזמה כל החיוב לפי שרצו לחייבו ועל המחשבה הם נידונים והרי כל שהב"ד לא ידעו שהם טריפה הם רצו לחייב ומה בכך שהם פסולים הא גוף העדות בעצמו שקר ג"כ ואפ"ה התורה מחייבם על אשר זממו לחייב והרי זממו ולכך הוצרך לחדש שאינם בזוממי זוממין והיינו שהם יכולים לומר אנו ידענו דהם הי' טריפה ולא רצו לחייב כלל. ובזה י"ל מ"ש רש"י ורבא ס"ל כיון דעדים זוממין חידוש הוא אפי' שאינו בזוממי זוממין ג"כ מקטלי והוא תימה דאדרבא כל שהוא חידוש למה יתחייבו גם כשאינו בזוממי זוממין. ולפמ"ש יש לומר כיון דכל עיקר הזמה היא דאל"כ לא יראו עדים מלשקר וכמ"ש רש"י בב"ק דף ע"ה ולפ"ז כאן דבלא"ה הוא פסול להעיד רק שהחיוב הוא על שרצו לחייב א"כ אינו מתורת עדות ולכך ס"ד דרבא דל"צ שיהי' בזוממי זוממין ודו"ק. ומה שהקשה הש"ך על הד"מ והסמ"ע דבד"מ גם אם בעי עדות שאילה"ז מ"מ בממון יכולין להזימן נלפענ"ד לפמ"ש דטריפה פסול להעיד משום שאינו בגדר איש דטריפה אינה חיה ואינו בכלל ועמדו שני אנשים ולפ"ז כבר נודע מ"ש המהרש"ל דרק ע"פ רוב טריפה אינו חי והמיעוט חי א"כ בד"מ שוב יש לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דטריפה הי' לו חזקת כשרות מעיקרא שפיר יכולין להוציא ג"כ ממון דהחזקה מסייע להמיעוט מכ"ש לפטור רק דהוה עדות שאאילה"ז דלא נזים את העדים שהזימו דיכולין לומר דלמא הוא מן הרוב דפסולים להעד ולכך כתבו דבד"מ לא בעי עדות שאילה"ז ואינו צריך שיהי' בזוממי זוממין ודו"ק: שם הלכה ח העידו על שורו של זה שהרג את הנפש וכו'. בקצה"ח סי' ל"ח הקשה למה לא נימא דישלמו דמי השור כמו בשורו שרבע שמשלמין ממון וא"כ כיון דרבתה תורה עדים זוממין לתשלומין ישלם דמי השור ולא ילקה ע"ש והנה במשובב נתיבות שם נדפס בשם אחי הקצה"ח ז"ל דבאמת יקשה הא דאמרו ברבע שורו ישלם דמי השור והרי אמרו בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו כל הקודם בהם זכה בו דמשנגמר דינו אפקרי' בעלים אבל אם אמרו על הבעלים שרבעו לשורו לא אייאש מיניה דמידע ידעי בשקרייהו ולפ"ז יקשה כיון דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והרי כאן כיון דנגמר דינו אפקרי' בעלים והוי כאשר עשה. וצ"ל דמיירי בשבעלים יודעין בשקרייהו דאינם מייאשי עצמם ולפ"ז בשורו שהרג את הנפש מיירי כשהבעלים לא ידעו ושוב הוי כאשר עשה ולכך לוקין ואין משלמין. והנה במחכת"ה דמי להאי עורבא דמייתי נורא לקיניה דמה שרמז לדברי רבינו כאן ה"ב שם מבואר להיפך דבמלקות וממון אף כאשר עשה חייב כמבואר בכ"מ ובגוף דבריו שרצה לחדש דזה הוי כאשר עשה לפענ"ד לא שייך כאשר עשה רק היכי דע"י עדותם שילמו הממון אבל כאן אטו ע"י עדותם נעשה המעשה והרי באמת עדיין לא הרגו להשור רק שהוא הפקירו וא"כ עכ"פ הם לא עשו מעשה עדיין. ויש להמתיק הדברים עפמ"ש לעיל בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה משום דאין לך בו אלא חידושו וזה לא שייך רק באם נעשה מעשה ע"י עדותם אבל מה שזה הפקירו הוא ענין בפ"ע ועדיין באמונתם קיימים ובזה יש ליישב הרבה קושיות של התומים בסי' ל"ו וע"ד הפלפול י"ל דהנה צריך להבין לשיטת הפוסקים דבאומרים עדות שקר העדנו חייבין לשלם משום דינא דגרמי א"כ ניהו דכאשר עשה אינו מחוייב מ"מ ישלמו משום דינא דגרמי דעכ"פ הזיקו אותו וכבר שילם אמנם י"ל דלפמ"ש דהטעם דכאשר עשה הוא דאין לך בו אלא חידושו ושייך מה חזית דציית להני וכמ"ש הרשב"א לענין בור דכל דחידוש הוא אין עונשין ממון מה"ד ולפי"ז כיון דאינם נאמנים האחרונים א"כ שוב פטורין דיכולין לומר אנחנו אמת העדנו ולפ"ז יש לומר סברא נכונה דשם דאמרינן דנהרגין ומשלמין ממון וא"כ מה תאמר דלענין ממון הו"ל כאשר עשה דזה אינו דהא עונשין מה"ד ומשלמין מכח דינא דגרמי ואינם יכולין לומר אמת העדנו דזה אינו דהא