דברי שאול - עדות ביוסף - א סב

ואף דכה"ג ביוה"כ יצא דרך אחוריו ומקרי יציאה היינו שגם זה בכלל יציאה אבל אי לא משכחת לה אלא דרך אחוריו לא מקרי יצאה כמ"ש הר"ן בחידושיו לחולין שם ולפ"ז הצדוקים שהיו אומרים עד שיהרג שנאמר נפש בנפש ע"ז שפיר אמרו חכמים דכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים והיינו דאף דלאחיו משמע גם לאחר מיתה אבל שיהי' דוקא לאחר מיתה זה ודאי לא מסתבר וא"כ ע"כ דקודם שיהרג הכתוב מיירי ומעתה שפיר דרשו מכאשר זמם ולא כאשר עשה והיינו דבאמת מכאשר זמם לבד לא הוי מצינו למילף דהא י"ל דהתור' כתבה אף כאשר זמם וכ"ש כאשר עשה רק דבאמת כתיב לאחיו והיינו דאחיו עדיין קיים רק דמאחיו לבד היה יכול להיות גם אח"כ וע"ז מסמיך לה מכאשר זמם דדוקא כשאחיו קיים וז"ב. ובזה הנה מקום אתי להבין מ"ש רבינו דבמלקות וממון גם כאשר עשה חייב והכ"מ תמה דמנ"ל לחלק בין מלקות למיתה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא מכאשר זמם לבד נפקא רק מלאחיו ועדיין אחיו קיים וזה לא שייך רק במיתה ולא במלקות וממון וז"ב. והנה הגאון מוהרח"י בקונטרסו כתב דאם חסו עליו ב"ד ולא עשו לו כן ביטלו מ"ע דכאשר זמם ועברו על ל"ת שנאמר לא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין דזה קאי על עדים זוממין כדדרשו בכתובות דף ל"א דריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מדכתיב יד ביד וכן דרשו בב"ק ר"פ החובל ותמה על כל מוני המצות הרמב"ם והרמב"ן שלא הזכירו הלאו הזה ממנין הלאוין כמו שמנה בפ"כ מסנהדרין לא תחוס עינך האמור ברוצח ואני בקונטריסי הנקרא דין וחשבון הראיתי שהרמב"ם מנאו במצוה רע"ט וז"ל שהזהיר הדיין שלא לרחם על מי שיהרוג חבירו או חיסר בו אחד מאבריו ר"ל בפרעון קנסות שלא תאמר עני זה וחתך ידו וסימא עינו בלא כוונה ארחם עליו ואעשה לו צדקה בעונש והוא אמרו יתעלה לא תחוס עינך ובערת הרע מקרבך. והנה המעיין בפ' שופטים ימצא דלענין רוצח לא כתיב רק והכהו נפש ומת לא תחוס עינך עליו אבל יד ביד ועין בעין כתיב בעדים זוממין. והנה רבינו כלל שתי המקראות על ענין אחד שהרי חסר אחד מאבריו לא כתיב כלל גבי רוצח וע"כ דזה מה שנאמר בעדים זוממין והיינו דאף דכתיב בעדים זוממין מ"מ הא הוא מדבר בפרעון קנסות ומ"ל חיוב קנס עדים זוממין על שרצו להרוג או לחתוך ידו או שחתך ידו בפועל ממש וכבר השריש לנו רבינו שאין למנות שתי מקראות המדברים מענין אחד לשתי לאוין וה"ה כאן דכלל הכתוב מיירי בחבלה לשלם ממון כפי אשר חבל ואין נ"מ במי שעשה החבלה בפועל או שרצו לעשות חבלה וגם בפרק כ' ה"ב מסנהדרין רמז לשתי אלה. ומהתימה על הרמב"ן במצות הנשכחות מצוה י"ג הביא ג"כ מצוה זו מה שלא מנה הרמב"ם גם ברוצח והמג"א שם כתב שטעמו של רבינו לא ידע ובמחכת"ה לא זכרו שמנה בהדיא במצוה רע"ט לענין רוצח וגם לענין חסר אבר וכפי הנראה גם הרמב"ן כלל שניהם ביחד שהרי לא מנה לא תחוס עינך האמור בעדים זוממין. ומ"ש להתפלא על החינוך שטעה בדבר שהצדוקים מודים בו שהרי גם הצדוקים מפרשים נפש בנפש על עדים זוממין והוא פירש על דיני קנסות במחכת"ה חשד בכשרים שהרי הרב אומר כן ומנו הרמב"ם במצוה רע"ט הנ"ל ואף שהמצוה מיירי בעדים זוממין מ"מ מדבר בדיני חבלה והנני יוסיף דלפענ"ד הצדוקים והפרושים אזלי לשיטתייהו דהצדוקים שאינם מאמינים בדרשות חז"ל ופירשו יד ביד ושן בשן דהוא ממש האבר לכך פירשו נפש בנפש ג"כ ממש דהיינו עד שהרג אבל אנו שקבלנו הל"מ שאינו כפי פשוטו של המקרא ומשערין בממון כל החבלות א"כ לא קאי על עדים זוממין דוקא רק כל החבלות וגם נפש בנפש אינו ממש רק עד שיוגמר הדין וא"כ דברי הרמב"ם והחינוך מבוארים: שם הלכה ד ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך א"צ התראה עיין כ"מ שהקשה דבכתובות דף ל"ג נתנו טעם אחר דאינהו בעי למקטל בלא התראה וגם גוף הטעם אינו מובן. ולפענ"ד נראה דהנה ענין התראה הוא על שני פנים האחד שלא יטעה דדבר זה מותר לעשות או שסובר שהפעולה שעושה אינה האסורה כמו שבא על אחותו וסבר שהוא אשתו גם צריך שיתיר עצמו למיתה ועיין בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"ב ובפ"א מא"ב בהמ"מ. והנה בעדים זוממין נחזי אנן איזה התראה שייך דאם ניחוש שלא ידעו גוף האיסור שאסור להעיד שקר בזה שייך טעם חז"ל דאינהו בעו קטיל בלא התראה אמנם עדיין יש לחוש לטעם השני שמא ידעו גוף האיסור וסברו שהפעולה זו מותרת אך ז"א דהרי עיקר הזמה שאינן מכחישין גוף הענין דהכחשה והזמה לא מקרי הזמה ועיקר הזמה הוא שיאמרו שלא היו במקום שהעידו א"כ שלילת המעש' ובהעדרו ל"ש טעות דהא לא הי' כלל גוף המעשה וכן מצאתי סברא זו בפנ"י על מכות ונהניתי ומעתה מבוארים דברי רבינו כמין חומר דבאמת סובר טעם הש"ס משום דאינהו בעו קטיל רק דעדיין היה שייך טעם השני ע"ז הוסיף רבינו דאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה דהיינו שלא שיין שישנו סוברים שעושין הפעולה המותרת דהא אין בה מעשה ובהעדר מעשה לא שייך שגגה ודברי הש"ס ודברי הרמב"ם שניהם צדקו יחדיו ובזה מיושב קושית הראב"ד ממגדף דבאמת במגדף שייך התראה דסובר דמותר לגדף ח"ו