דברי שאול - עדות ביוסף - א נח

אומר בעשרה מישראל שזדו לעבור על איזה מצוה ביד רמה יהרגו כלם וראיה לדבר מב"ג וב"ר וכו' והובא לשונו הזהב ברשב"א בסי' תי"ז ולפ"ז זקן ממרא ג"כ מיתתו כפרה לא מיתת עונש וא"כ לא אכפת לן עינוי דינו מפני שכפר בעיקרי התורה ובזה נראה לי מה שכתבה התורה בזקן ממרא ולא יזידון עוד מה שלא כתב בכל אינך משום דכאן חששה התורה שלא יזידו לעבור שיכפרו בפינות התורה משא"כ באינך שלא חששו רק שלא יעברו על התורה לתאוה וש"ב תלמידי מוה' אברהם נ"י אמר דבעדים זוממין גם ר"ע מודה דממיתין אותו תיכף דבאמת איכא עינוי הדין רק דר"ע לא חייש לזה וזה לא שייך בעדים זוממין דבעינן לקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו והם לא רצו שיענה דינו ולכן ע"כ לא קאי ר"ע אכלהו רק אזקן ממרא עכ"ד. אמנם אכתי קשה דנמתינן עד הרגל ולא יגמרו דינם וכקושית התוס' אמנם נראה דא"כ יוכלו לחזור בהם ויאמרו מבודים היינו כ"ז שלא נגמר דינם וגם אמר תלמודי מוהר"א הנ"ל דהא אין העדים נעשו זוממין עד שיגמר דינו וע"כ מוכרחין אנו לגמור דינם דאל"כ יהיה עינוי הדין של הזכאי וזה בודאי לא שייך לעשות עכ"ד ולכאורה הייתי אומר דבמסית לא פליג ר"י דלא שייך עינוי הדין דהתורה אמרה לא תחמול ולא תכסה עליו וצ"ע: שם הלכה ח' עדות שקר העדנו בש"ס אמרו אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עיין בתוס' שם דפירשו דמיירי ששוב הוזם ומשלם חלקו דביקש להפסיד ממון חבירו בעדותו וע"ז הקשו דאינו משלם ממון אלא באומר עמנו הייתם דבריהם תמוהים ועיין במהרש"א שם שפירש דהתוס' ר"ל דמיירי בלא הוזמו ואף דחייב מדינא דגרמי אין זה דין עד זומם דחייב מכאשר זמם ולא כאשר עשה ע"ש שהאריך בדחוקים. והנה גוף סברתו דהוי כאשר עשה הוא תמוה לכאור' דמה כאשר עשה שייך בכאן דהרי לא חייבו בעדותן ורק שנגמר הדין בעדותן אמנם גם בחידושי הריטב"א נמצא סברא זו ואף שיש לדחוק דמיירי שכבר שילם הממון אבל מדברי הריטב"א נראה דאף שלא שלם עדיין מקרי כאשר עשה והטעם דכל שלא הוזמו הרי בודאי צריך שיפרע וכיון דלגבי המלוה בודאי א"נ בחזרתו א"כ הוא יצטרך לפרע בודאי משא"כ בכל עדים זוממין כיון דכעת לא ישלם לא הוי כאשר עשה רק כאשר זמם. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש לפמ"ש בתשוב' בסברת הפוסקי' דלכך גם בממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה אף דעונשין מה"ד בממון א"כ ק"ו הוא דאם כאשר זמם מחוייב מכ"ש כאשר עשה וכתבתי עפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליישב קושית התוס' למה אמרו בבור אין עונשין מה"ד משום כיון דבור חידוש הוא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו א"כ דיו במקום שחידשה התור' דאף שק"ו הוא עיין בב"ק דף ב' ולפ"ז גם אני אומר כיון דעד זומם חידוש הוא דמה חזית דציית להני וכו' א"כ אין לך בו אלא חידושו והארכתי הרבה בזה בפלפול נעים ולפ"ז זהו כשעדים אחרים מזימין אותו דהוי תרי תרי דהוי חידוש דמה חזית וכו' אבל כאן דבאמת שנים העידו עדות גמור ואחד חוזר בו מעצמו למה לא יתחייב מכאשר עשה הא הוא בעצמו חוזר בו ולמה לא יהיה נאמן לגבי עצמו לחזור בו: ובגוף קושית התוס' ע' במהר"ם מלובלין מ"ש בזה ולפענ"ד נראה בפשיטות ליישב קושית התוס' דהנה בב"ק דף ע"ד נחלקו אי הכחשה תחלת הזמה או לא ורבא ס"ל התם דהכחשה תחלת הזמה אלא שלא נגמר ומועיל אח"כ הזמה ולפ"ז גם כאן כל שאמר עדות שקר העדתי הו"ל כהכחשה והיא תחלת הזמה והו"א כיון דכבר מתכחש לא יצטרך לשלם חלקו רק חבירו ישלם חלקו לבד שהרי הוא כבר נתכחש ע"ז קמ"ל דמשלם לפי חלקו דהכחשה תחלת הזמה היא ויתכן עוד יותר לפי מה דאמרו בב"ק דף נ"ג דר"נ ס"ל כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולפ"ז אם נימא דהכחשה לאו תחלת הזמה היא א"כ הוא כלית ליה לאשתלומי מהאיך א"כ סד"א דנתחייב העד השני כשהוזם לשלם גם חלקו של זה ע"ז קמ"ל דעד אחד משלם לפי חלקו א"כ לא יצטרך חבירו לשלם רק חלקו לבד דהא אית ליה לאשתלומי וע"ז פריך הש"ס כל כמיניה והיינו דאף אם הכחשה לאו תחלת הזמה מ"מ לאו כל כמיניה דלא הוי הכחשה כלל ומכ"ש שאין עד השני צריך לשלם בשבילו דהא אינו נאמן בודאי לגבי חבירו. והנה הקדמונים כתבו והוא מהרא"ש בתשובה דחייבין לשלם מכח דינא דגרמי והקשו דא"כ מה פריך הש"ס כל כמיניה דהא מ"מ צריך לשלם מכח דינא דגרמי ועיין לח"מ וכבר קדמו בריטב"א ורמב"ן וע' בש"ך סי' ל"ח ואני מצאתי ברשב"א בב"ק דף ה' ובשטמ"ק שם בשם רבינו יהונתן דמשמע שם דאינו משלם ע"ש] ואמר תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י ליישב קושית הריטב"א דעד כאן לא כתב הרא"ש שחייבין לשלם רק כששניהם העידו ששקר חתמו אבל כאן דע"א מעיד שקר העדתי לא שייך דינא דגרמי דאינו ברי היזיקא דאף בלא עדותו היה נשאר ע"א ומי יימר דהיית משתבע נגדו וכדאמרו בשבועות דף ל"ב וגם חידש דבשטר דכיון דשטר בע"א לא מהני לשיטת הפוסקים אפי' לחייבו שבועה א"כ שוב אפי' אם רק ע"א אומר ששקר חתם חייב לשלם מכח דינא דגרמי דברי היזיקא עכ"ד. ואני אומר דשייך