דברי שאול - עדות ביוסף - א נג

אמנם לפ"ז שוב אין מקום לקושית התוס' דהא כל שיש לו ב"ח גובה מב"ח וע"כ דהתוס' לא ס"ל כשיטת הרמב"ם וס"ל כשאר מפרשים דגובה מאפותיקי אף כשיש ב"ח ולפענ"ד נראה דזה תלוי בזה דאם נימא כר"ז דאפי' בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו משום דא"ל להכי זבני מינך שלא באחריות א"כ שפיר הוי כאן מכירה דלא עדיף מנמצאת שאינה שלו אבל הרמב"ם דפסק כאן כר"פ ולכך פסק שם דאינה מכירה ולכך הרי"ף דפסק כר"ז ולכך פסק שם דהוי מכירה ומזה ראיה דרי"ף פסק כר"ז לגמרי ושלא כפירוש הכ"מ. ובזה ניחא סברת הרמב"ם שכתב דשם דאינה מכירה ופירש הה"מ משום שהיה לו לומר בפירוש שעשה אפותיקו ולכאורה לא נודע הסברא ובפרט שהי' לו אז נכסים ב"ח ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הכ"מ ביאר כאן דרבינו מודה באם מכר בפירוש שלא באחריות מועיל אבל אם לא התנה כן אמרי' דחוזר עליו אפי' בפרה וטלית ולפ"ז כל שלא אמר לו בפירוש שעשאו אפותיקו חוזר עליו אפי' לר"ז. ולפענ"ד נרא' דאף לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל שיש ב"ח גובה מב"ח ולא מאפותיקי היינו כשהיה לו אז ב"ח דשייך מקום הנחתי לך אבל כשקנה אח"כ נכסים בזה ודאי גובה מאפותיקי דלא שייך הנחתי לך מקום ויש להאריך בזה בסוגיא דשבח ואכ"מ. והנה אמר ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י דין חדש דאם נתן פרה וטלית ב תנה אין הנותן מעיד לו עליה לפי דברי התוס' בב"ק דף ק"ח ובכתובות דף מ"ט והובא במלמ"ל פי"ח ממלוה דאם נתן שורו אפותיקי ונתן מתנה דהב"ח גובה ממנה וא"כ שוב איכא למיחש דלמא עשה אפותיקי ומעמידו בפני ב"ח עכ"ד: שם הלכה ה לפיכך אין סומכין בסנהדרין כתב הכ"מ ה"ה לב"ד של שלשה וכו'. ולפענ"ד נראה דבדקדוק כתב רבינו כן דהנה המלמ"ל הביא בשם הריב"ש דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול בדיינים ולפענ"ד נראה דאפילו בשלשה לא שייך נמצא אחד מהם קא"פ והטעם דהרי ר"י ס"ל דבד"מ תתקיים העדות בשאר ופירשו התוס' הטעם משום דבד"מ עכ"פ אחד יכול לחייבו שבועה ולפ"ז אפילו לדידן דקיי"ל כרבי היינו משום דכממון א"נ ע"א ולפ"ז זהו בעדים אבל בדיינים שכתב הרמב"ם בפ"ב מסנהדרין ה"י דאחד כשר לדון מן התורה ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה והיינו דפסק כר"א ועיין בכ"מ שם מ"ש בשם הרשב"א ובלח"מ ודלא כש"ך וא"כ אף שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מ"מ בדיעבד כשר אפילו בא' ובזה מדוקדקים דברי רש"י בפרק מצות חליצה שהביא המלמ"ל דלכאורה צ"ב מה בעי רש"י בזה דהו"ל חליצה בשנים דודאי כיון שאחד מהם פסול נשארו שנים אמנם לפמ"ש אתי שפיר דאם היה חליצה בשנים כשר שוב לא היה שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולפ"ז מדוקדק מאד מ"ש רבינו בסנהדרין דוקא דשם בעינן כ"ג או ע"א דוקא ואם היה חסר אחד פסול א"כ שוב פסול ולכך בעיבור החדש כיון דבלא נוספי' כשרים שוב לא אכפת לן: שם הלכה ו' האוהב והשונא עיין כ"מ שהבי' דברי התוס' בנדה דף נ' שהקשו למה לא קאמר לאתויי אוהב ושונא דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתבו דלא פסיק' לה שהרי לכל העולם כשרים ומהתימה שלא הזכיר דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב דלכך לא חשוב אוהב ושונא שכשר להעיד לדברי חכמי' ופסול לדון להיותו ענין נעתק במהרה לפי שישיב השונא אוהב וישיב תיכף אל ענין אמצעית ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון וביאור הדברי' דכשר להעיד ואין כשר לדון סובב על עצם האיש אבל כאן אף שבזמן הלז הוא שונא כל שראוי להיות אוהב זה האיש הוא כשר בעצם והמשנה אינה מגביל הזמן שכשר להעיד ואין כשר לדון רק על האיש אנו דנין וזה האיש יהיה יכול לדון כשיעבור שנאתו ואהבתו וז"פ וברור והארכתי בזה לפי שראיתי לזקני הח"ץ ז"ל סי' קל"א שהקשה על הרמב"ם באוהב אף אם נימא דשושבין אינו פסול רק ביום א' של החופה עכ"פ א"א לו לשוב בכמו רגע אל הכשרו' ולפמ"ש אתי שפיר דאין אנו מגבילין הזמן רק האיש. ובזה מיושב מה שהקשה שם דנחשוב נטל שכר להעיד והחזיר דלעדו' כשר ופסול לדון אותו הדין ובזה לא שייך תירוץ התוס' דמסתמ' כל דיניו בטלים ע"ש שהאריך ונסתפק הח"ץ אי שייך תירוצו של הרמב"ם בזה כיון דמחוסר מעשה וחסרון כיס עדיף מאוהב ושונא וכוונתו דבעדו' כל שמחזיר כשר כיון שהראיה היה בכשרו' והגדה ג"כ בכשרו' לאחר שהחזיר אבל לדון יש לומר דנשתנה דעתו ופסול אף לאחר שהחזיר ולפמ"ש אתי שפיר דגוף האיש ראוי לדון ואף מה שנטל שכר הוא ענין מבחוץ ולא נקרא מחוסר כלל כעין מ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין לענין מחוסר הקנאה דלא מקרי מחוסר: והנה יש לי מקום ספק בשונא דקרא דמי שראה את חבירו עובר עבירה דאמרי' דמצוה לשנאותו אם שייך בזה תירוצו של הרמב"ם דהא זה מחוסר מעשה גמור שביד חבירו תלוי אם ישוב או לא דכ"ז שלא שב אין בידו לאהבו ולכאורה רציתי לומר דגם לעדות פסול דע"כ לא אמרו רבנן דלא נחשדו ישראל רק בשנאת רשות אבל בשנאת מצוה אפשר דנהפך לבו בקרבו ויעיד שקר ובזה רציתי ליישב דברי התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו שפירשו דנרבע יציל