דברי שאול - עדות ביוסף - א מח

קושיו' השטמ"ק מהא דאמרו בסנהדרין דף יו"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל ממונו לא אמרי' אלא לגבי ממונא נמי עד הוא ולפמ"ש ל"ק דשם כיון דלא שייך סילוק א"כ נפסל מטעם דהיה תחלתו בפסלו' לענין חוב ובלא"ה ל"ק כמ"ש הר"ן שם דלגבי שורו הוי ענין חשוב בפ"ע ע"ש ולדבר הזה העירני תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י ומה שהקשה קושיא כוללת לכל השיטו' מהירושלמי שהיו העדים כשרים לזה ורחוקי' לזה ואמאי לא נימא דיסתלק הקרוב וידון הרחוק לק"מ לפמ"ש למעלה דהשטר נתבטל קודם שנסתלק ואיך יתכשר השטר אח"כ ומצאתי בש"ך סי' נ"א ס"ק זיי"ן שכתב כן והמלמ"ל בפרק י"ד הלכה ה' רמז לזה והביא דברי הרשב"א בתשובה והוא בחלק הנקראת תולדת אדם. שוב מצאתי כן בב"י בשם הריטב"א גבי קרובי הגזבר ונהניתי גם מ"ש כאן ובפרק הקודם לחלק בין עבד שהבי' גיטו להך דירושלמי גבי הכותב נכסיו לשני בני אדם מצאתי במחנה אפרים הלכות עדות בפ"ג שכתב כן ושמחתי שבראשית ההשקפה כתבתי כן. שם הלכה ב' בני העיר עיין מלמ"ל בהלכה א' שכתב זכורני שראיתי לאחד מגדולי המורים בב' שותפים שהעידו לחובתם נאמני' לגבי שאר השותפין להוציא ממון ומזה תמה על מ"ש הרא"ש כלל ו' סי' ך' דנוגע פסול בין לזכו' בין לחוב והרי נוגע לא מפסל אלא משום בע"ד וכשמעיד לחובתו כשר ככל אדם והנה אף שאין זה תמוה על הרא"ש דבאמת הרא"ש לשיטתו כלל ל"ג סי' י"ג הביא המלמ"ל בפרק הקודם שסובר דנוגע הוא מטעם קרוב. ובזה היה מיושב מה דהב"י הביא בסי' ל"ז המ"כ והוא התשובת רשב"א סי' אלף ק"ז והגהמ"ר פרק י"א דכתובו' דהשותף נאמן לחובתו ולעיל מיניה הביא תשובת רבני צרפת והוא בבעה"ת שער מ"ד ח"ג דהשותף אינו נאמן ולפמ"ש באמת הבעה"ת לשיטתו דבשער נ"א ח"ד הובא במלמ"ל דלעיל שסובר דנוגע פסול מטעם קרוב אבל המ"כ הנ"ל סובר כריב"ש דנוגע אינו מטעם קרוב כמ"ש המלמ"ל בשם הריב"ש סי' קצ"ה וסי' תע"ו וא"כ נוגע כשר לחוב וכמ"ש הסמ"ע והש"ך ריש סי' ל"ז ואני ציינתי בגליון לעיין בשו"ת מהר"י בן לב דף נ' ע"ב דנוגע מטעם קרוב ולחוב נאמן מתירת חיוב ועיין חו"מ סי' ע"ז סעיף ב' וסעיף ה' וסי' קע"ו ועיין שו"ת רדב"ז סי' נ"א אמנם בפסקי הש"ע סותר הדברי' מסי' ל"ז סעיף ד' לסעיף ו' ע"ש בסמ"ע ובכנה"ג בהגהת הב"י אות ה' ו'. אמנם בגוף פסקי הש"ע לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הקצה"ח סי' ל"ז סעיף ה' מחלק בענין נגיעה היכי שמעיד לעצמו חיישי' לכל נגיעה אף לנגיעה רחוקה דהיינו שמא יתעשר וכדומה אבל נגיעה שאינו מעיד לעצמו רק שיגיע לו מזה איזה טובת הנאה בזה לא הוי רק נוטל שכר להעיד ולא חיישי' לנגיעה רחוקה ע"ש וגם אני אומר דאף אם נאמר דנוגע פסול אף לחוב היינו כשמעיד לעצמו אבל כשמעיד לאחר נאמן לחוב ומעתה י"ל בסעיף ד' מיירי כשמעיד לעצמו ולכך פסול אבל בסעיף ו' מיירי כשמעיד לאחרים ולכך נאמן לחוב. אמנם באמת מדברי הרא"ש בתשוב' כלל ו' סי' כ' מבואר דאף כשמעיד לאחרים אינו נאמן לחוב וגוף דברי הקצה"ח נלפענ"ד דתלוי במחלוקת מוהר"י בן לב ומהרי"ט בראשונות סי' י"ד ובשניות חח"מ סי' פ' דאם נימא דאף נגיעה שאינה של ממון פסול והרי ראיית מוהר"י בן לב גם במעיד לאחרים אפ"ה כל שנוגע אף במה שאינה של ממון פסול אבל לשיטת המהרי"ט דנגיעה שאינה של ממון כשר א"כ י"ל דגם בנגיעה של ממון כל שאינו מעיד ע"ע לא חשיב נוגע ממש ואולי גם לשיטת המהרי"ט בנגיעת ממון מקרי נוגע אף שאינו מעיד ע"ע דלא כקצה"ח: שם אין דנין בדייני אותה העיר. הרא"ש בתשוב' כלל נ"ח סי' ב' ובהגהמ"יי כאן הביאו דעת הפוסקי' דלא מועיל סילוק רק בדיינים שמדיינים כעת לאחר הסילוק אבל במעידים על עבר הו"ל תחלתו בפסלות והרא"ש תמה ע"ז דא"כ מה מקשה הש"ס על שמואל ולסלקו בי תרי מיני' ולדייני ומשני שאני ס"ת דלשמיע' קאתי ומשמע דלשאר דברים מועיל סילוק אפי' לעדות וכדברי שמואל ועיין בש"ך סי' ל"ז ס"ק ל"ב ובמלמ"ל שנדחקו בזה וע' תומים ולפענד"נ דבאמת בלא"ה קשה למה לא הקשה הרא"ש משמואל עצמו דאמר דשותפין מעידין זה לזה וע"כ דסליק נפשי' מיני' והרי בעדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות. אמנם באמת האיר ד' עיני ומצאתי ש"ס מפורש דשמואל ס"ל דהיה יודע לו עדות עד שלא נסתמא ונסתמא כשר דאפשר לכוין מצרנהא והש"ס הקשה באמת מהברייתא דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז לשמואל שפיר מקשה. והנה בהא דפריך על שמואל אמאי נוגעים בעדותם הם הקשה תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י אם נימא דלא כהרא"ש דנוגע כשר לחוב מה פריך הא נוגעים נימא הא דאמר שמואל ומעידין זה על זה מיירי לחוב דאז לא הוי נוגע והשיב ע"ז דהנה המלמ"ל הבאתי דבריו לעיל מקשה על המ"כ שאמר דב' שותפין שהעידו לחובתם נאמנים לגבי שאר השותפין להוציא מהם ממון מהך דהרא"ש בכלל ו' סי' כ' אמנם אמר לחלק דשאני הך דמ"כ כיון דלגבי עצמו ע"כ נאמן מטעם הודאות בע"ד א"כ שוב הוא כאיש אחר והוי כסילק עצמו מזה משא"כ בהך דהרא"ש דאף שאמר שהוא אינו מפורעי המס מ"מ הוא לא חייב