דברי שאול - עדות ביוסף - א מז

וז"ב מאד ומעתה בשטר אחד שחתום בו עדים על קרובי' ורחוקי' א"א לחלק החתימה לחצאין וכיון שבטל עדות הקרובי' לענין הקרוב נתבטל נמי לענין הרחוק וכעין זה כתב בשו"ת הריב"ש בסי' שנ"ה ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' ק"ו ק"ז ובפרט בקרובי' דאין הטעם משום דחיישי' למשקר רק דגזירת הכתוב הוא וא"כ היאך אפשר לומר דלגבי הקרובי' חתימתם חספא בעלמ' הוא ולגבי רחוקים כשר. ובזה מבואר היטב דלא תקשי מכותב כל נכסי קנויים לך דאמרי' פלגי' דיבורא דשם אמרי' דלגבי נכסיו אינו נאמן מטעם דמשקר וצריך שני עדים לענין ממון וא"כ לגבי השחרור דנאמן לומר בפני נכתב למה לא יהא נאמן. אמנם עדיין קשה דהרי בחד' גופא בודאי לא פלגי' דיבורא ואיך שייך שם לפלוגי דיבורא דהא כתב כל נכסיי קנויים לך וא"כ א"א לפלוג דבורא ובפרט לשיטת הרשב"א הנ"ל והנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב תמה מש"ס הנ"ל על הרשב"א דמבואר דפלגי' דיבורא אפילו בחד דיבור ממש ועל הרמב"ם יש לתמוה טפי שכאן אף דהוה לכאור' כתרי גופי פסק דלא פלגי' דיבורא ושם בעבד דהוה ודאי כחד דיבור פסק דפלגי' דיבורא אלא מחוורתא כמ"ש למעלה דשאני התם דהשטר הוא שטר כשר רק שחסר הקיום ועל עצמו לא בעי קיום אבל כל דהשטר פסול א"כ אין שטר לחצאין וז"ב לפענ"ד ומן האמור הן נסתר מחמתו כל דברי הנוב"י הנ"ל דמ"ש ראיה מהך דגיטין דלא כהרשב"א כבר כתבתי בזה וגם בהך דאילעי וטובי' באמת פשטת הס"ס משמע כהרשב"א דכל דא"א לערב בלא לוה א"כ א"א לפלוג דיבורי' ומ"ש שהקדמוני' לא כתבו כן באמת היש מתרצים שהבי' הרא"ש במכו' יש להעמיס שס"ל כהרשב"א וכמו שהרגיש בהג"ה שם ונדחק ולפמ"ש הדבר מבואר בב"ב דף קל"ד דזה ההבדל לדבין חד גופא לתרי גופי והרמב"ם סובר כן גם מ"ש שם מהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דבאומר' טמאה אני לך ברצון הוא אינו מחויב לגרשה ומ"מ מפסדת כתובתה דפ"ד הנה אף שגם זקני הח"ץ ז"ל סי' ק"ו רמז לזה מ"מ לא אכחד קושט דברי אמת דלא זכיתי להבין דשאני התם שלענין הכתובה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכל שהיא אומרת שזינתה אף ששקר הוא מ"מ מפסדת הכתובה ומ"ש הרמב"ם פלגינן דיבורא הוא לשון מושאל בכאן ולא נחית כלל כאן לפלגי' דיבורא ובגוף קושיותיו על הרשב"א הארכתי בזה בתשובה: פרק טו הלכה א' עד שיסלק עצמו הכ"מ הביא קושי' התוס' דהא בעינן שיהיה תחלתו וסופו בכשרו' ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות כיון שאין פסולו תלוי בגוף אלא בממון וביאור הדברי' מבואר בשטמ"ק דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלו' משום כיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל ואין אדם מעיד לעצמו והוי בגדר בע"ד ואינו בתורת עדות עד השתא וא"כ תחלתו וסופו בכשרו' ובאמת שהדברי' ראויים למי שאמרם. אמנם עדיין צ"ב דהרי שיטת הרא"ש והרבה פוסקי' שעמו דנוגע פסול אף לחוב והרי אם היה מעיד לחוב היינו פוסלין עדותו דהו"ל תחלתו בפסלו' דהרי בחוב לא שייך לומר דעד עתה הי' בגדר בע"ד דהא לחוב יכול אדם לחייב עצמו והו"ל תורת עדות לעצמו וגם עד פסול האמינה תורה לעצמו א"כ לפ"ז יהיה תחלתו בפסלות וכיון שאותו האיש הי' נפסל לעדות זו לחוב איך אפשר שלזכות יהי' כשר יציבא בארעא וכו' והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דבאמת הא דאמרי' ולסלקו בי תרי מינייהו נתקשו הקדמוני' דלמה לא ניחוש לערומי קא מערים. אמנם נראה דלזכות באמת ל"צ סילוק משום דלזכות הוא בגדר בע"ד רק כיון דאם הי' מעיד לחוב היה בגדר עד שוב מקרי תחלתו בפסלו' לפ"ז באמת עכשיו מעיד לזכו' וכל שמסלק עצמו שוב לא שייך להאמין לו מתורת עד לעצמו דהא אינו לעצמו וא"כ מחשבינן לענין חוב כאילו סילק עצמו מקודם דלחוב בודאי אנן סהדי דהיה מסלק עצמו מקודם ושוב לא היה בגדר עד כלל דלזכו' אינו מעיד לעצמו וז"ב ועמוק ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ליישב קושי' הש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח שהקשה דניהו דבע"ד לאו עד מקרי ומהאי טעמ' לא שייך ביה עדות שבטלה מקצתה כמ"ש הראב"ד מ"מ תחלתו בפסלו' קרינן ביה דאל"כ יקשה לשיטת הראב"ד דאשתו כגופו והוי בגדר בע"ד מי שראה עדות לאשתו וגירשה יהיה כשר לעדו' ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דאילו היה מעיד לחובתה היה נפסל מטעם קרוב ומטעם נוגע וכיון דלא שייך סילוק בזה דהא מ"מ היה קרוב מתחלתו שוב הו"ל תחלתו (בכשרו') ובלא"ה ל"ד דשם אף שהיה מסלק עצמו אפ"ה היה קרוב גם מ"ש לתמוה על הריב"ש דסוף סוף סילוק מיהא בעי באמת בשטמ"ק ב"ב שם הקשה דלמה בעי סילוק אמנם לפמ"ש אין כאן קושיא דלזכו' באמת לא בעי סילוק ולא היה מועיל הסילוק רק לענין החוב צריך הסילוק ושפיר כתב הריב"ש דכל ששייך פלגי' דיבור' שוב לגבי חוב נאמן דפלגי' דיבור' ואף דלגבי זכות כתב הש"ך דכל היכי דיש לחוש לנוגע חיישי' דבשביל עצמו מעיד כן ולהנאתו היינו לזכות דוק' אבל לחוב בודאי שייך פלגינן דיבור' וכיון דלחוב נאמן משום פלגינן דיבור' שוב לזכות לא שייך תורת עדות כלל ונאמן לגבי אחר ופלגינן דיבור' דלא צריך סילוק כלל לזכו' וז"ב מאד והיא ענין נכבד. ובזה מיושב כל