דברי שאול - עדות ביוסף - א מד

דברי ר"ת ולפענ"ד נראה ליישב קושית התוס' והקדמונים דע"כ לא נחלקו אי יכול לכוון מצרנהא או גלימא ונסכא רק בד"מ דלא אברי סהדי אלא לשקרא וא"כ כל שהוא מודה לו ל"צ לעדותם א"כ יש לומר כל מלתא דלא הוה אדעתא דאיניש לכוון אמצרנהא או גלימא ונסכא דהא לא הי' יודע שיסתמא הוי ככל דבר דלא רמיא עליה דאיניש דלא מועיל ולכך כל שנסתמא פסול ואמרינן דלא ידע לכוין היטב וגדול' מזו דעת שו"ת צ"ץ סי' ס"ה דנתכוון לאיזה כוונה כל שלא כוון לכוונה הזאת אמרינן מלתא דלא רמיא עליה דאינש ע"ש בקונטרס אחרון ולפ"ז בגט דהי' צריך לכוין להעיד שבפניו נכתב והי' צריך שיהיה לו טביעת עין או סימן בגט שלא יתחלף לו שיהי' יכול להעיד שבפניו ועיין בסדר הגט א"כ מה בכך שכסתמא כל שאומר שזה הגט נכתב בפניו בודאי יכול לכוין ובלא"ה לא שייך כאן מלתא דלא רמיא עליה דאינש דהא הגט מוכיח שכתב בו יב"ש ועדים פב"פ שחתומין על הגט ולתרי יב"ש כל שלא הוחזקו לא חיישינן וז"ב. ובגוף דברי הקצה"ח שהאריך אי סימנים מועילים להוציא עיין בשטמ"ק ב"ב שם מה שהאריך בזה ושם נאמרו סברות לכאן ולכאן וכל זה שהאריך הקצה"ח סי' רנ"ט ורצ"ז מבואר שם: שם הלכה ג' הואיל ורוב נשים בתולות נשאו' וכתובה מדבריהם הלח"מ תמה בזה דמ"ט בזה אדרבא כיון דאין לו חיוב אלא מדרבנן מהראוי לומר שלח יהא נאמן להוציא ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך להבין הא דנאמן כיון דרוב נשים בתולות נשאות גילוי מלתא בעלמא והא אין הולכין בממון אחר הרוב אמנם כבר מבואר בהגהת מרדכי פרק אלמנה ניזונית דכתובה כיון דהוה מעש' ב"ד אלים והויא כמוחזקת ואזלי' בתר רוב ובש"ש שמעתא א' פכ"ד האריך בזה אם בכל שטר חשיב כגבוי אבל לפענ"ד דוקא בכתובה הוא כן כיון דאין החיוב רק מדרבנן הו"ל מעשה ב"ד ואלמוהו לתקנתייהו אבל בשאר שטרות שהחיוב מן התור' לא שייך מעשה ב"ד ולא חשוב כגבוי ועיין באהע"ז סי' ט' בב"ח שכתב מדעתא דנפשיה דכל דהכתובה בידה אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי והב"ש ס"ק ד' תמה בזה דהא לא קיי"ל כב"ש וכתבתי בגליון הש"ע דשאני כתובה דחשיבא מוחזקת טפי וכמ"ש הב"ח שם והביא ראיה מיבמות דף ל"ח ועיין בב"ח בחו"מ סי' ס"ז ובשה"ג פרק המקבל בב"מ והנך רואה דהדבר מבואר בהגהת מרדכי הנ"ל ועכ"פ זה דוקא כשהכתובה מדבריהם אבל אם הכתובה מה"ת לא הוי כגבוי דלא הוי כמעשה ב"ד והוה כשאר שטרות וא"כ ז"ש רבינו הואיל ורוב נשים בתולות נשאות וכתובה מדבריהם ובזה יש ליישב מה שהקשיתי זה רבות בשנים בהא דפריך בשבועות דף מ"ח מהך דמתה יורשיה מזכירין את כתובתה וגם מהך דתנן יפה כח הבן מכח האב דאתיא כב"ש וא"כ בכתובה דכ"ע סברי דהוי כגבוי א"כ ל"ק כלל והיא קושיא גדולה ולפמ"ש יש לומר דקושית הש"ס היא למ"ד כתובה מן התורה דהוה כמעשה ב"ד איברא דלפ"ז יתעורר דין חדש דהרי קיי"ל כר"י דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולכך בכתובה אינו נאמן לומר פרעתי וא"כ למ"ד כתובה מן התור' יהיה נאמן לומר פרעתי. אמנם נראה דמכאן ראיה למ"ש הרמ"ע מפאנו סי' קי"ג דאף למ"ד מלוה הכתוב' בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי דאית ליה קלא כמו מעשה ב"ד ע"ש ובתשוב' ביארתי דבריו בארוכה וא"כ כל דכתובה מה"ת הוי כמלוה הכתובה בתורה כמוהר הבתולות הו"ל כמעשה ב"ד לענין זה דאינו נאמן לטעון פרעתי ובזה יש ליישב דברי הרי"ף שכתב דבמקום שכותבין כתובה ולית לה כתובה דנאמן לומר פרעתי והקשו עליו ולפמ"ש יש ליישב ואכ"מ: שם הלכה ג' נאמן אדם לומר זה כת"י של אבי הטעם כיון דקיום שטר דרבנן התוס' הקשו בכתובות דף כ"ח ד"ה קיום א"כ כל אדם שירצה יזייף ותירצו בשם ר"י דמיירי כגון שהלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרע ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי רק מדרבנן והקשו הפ"י והפלאה לפמ"ש הש"ך בסי' ע"ה דממרני שיש ע"א על הקיום והוא טוען פרעתי כיון שיש ע"א לא הוי מגו דמזויף דהוי מחושואיל"מ דהוי כנסכא דר"א וא"כ כאן שיש גדול עמו ל"ל נאמנות של זה שהעיד מקטנו תפוק ליה שדי בעדות הגדול לבד ע"ש מ"ש בזה ועיין בקצה"ח סי' ע"ה ס"ק י"ג ולפענ"ד נראה דלפמ"ש התוס' בשם ריב"ם דלכך אין לו מגו בנסכא להמני' במגו דלא חטפתי ולשבע נגד העד משום דכל זמן שלא נשבע נגד העד התורה נתנה לו נאמנות כשנים ולפ"ז נראה לי ברור דזה דוקא התם דהעד מעיד שחטף בבירור וכ"ז שלא הכחישו ונשבע נגדו נאמן כשנים אבל כאן לפי מה דס"ל לר"י דקיום שטרות דאורייתא והיינו דחיישינן מן התורה לזייף וזייף כ"כ עד שנדמה לחתימת העד וא"כ מה מועיל ע"א על הקיום הרי בעגונא ודאי האמינה התור' כשנים ואפ"ה חיישינן בע"א לבדדמי דאף דאינו משקר אולי נדמה לו שזה צורתו מכ"ש בקיום החתימות דניקל שיתדמה לו שזה חתימתו והוא באמת זייף היטב עד שנדמה לו כך והרי לקיים כתב ע"י דמוי היא קלוש מאד וכמ"ש הר"ת ובמרדכי פ' האשה שנתארמלה דהוא רק ממקולי קיום ועיין קצה"ח סי' מ"ו ס"ק ח' וא"כ שוב