דברי שאול - עדות ביוסף - א לד

שם הלכה ד ועבדים פסולין לעדות מה"ת נסתפק תלמידי ש"ב מו"ה אברהם נ"י אם עבדים הם בגדר עדות לענין נמצא אחד מהם קא"פ דהרי בב"ק דף פ"ח ע"א נלמוד עבדים מגזלן וקטן ואשה והרי גזלן וקטן הם בגדר עדות ועבד עכ"פ לא גרע מגזלן ולענין זה לא גמרינן לה לה מאשה כמ"ש התוס' שם או דלמא כיון דגמרינן מאשה ג"כ ואשה אינה בגדר עדות והשבתי דאף אם נימא כמ"ש התוס' בהחובל שם ד"ה והא דלא מסתבר לגרעו מאשה לענין עדות דמה"ד כשר לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים א"כ עכ"פ בגדר עדות הוא ותבטל מ"מ עדיין יש להסתפק לדעת רבינו דכתב דהטעם דעבד פסול משום דאינו בן ברית והוא כגוי וגוי אינו בגדר עדות כלל ולכאורה יש להביא ראיה ע"פ מה שהקשיתי זה רבות בשנים בהא דאמרו במשנה ר"ה דף כ"ב מעשה בטובי' הרופא שראה את החדש בירושלים הוא ובנו ועבדו וכשבאו לפני ב"ד פסלו את עבדו וקבלו אותו ואת בנו והקשיתי הא הוה נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולכאורה מזה ראיה דעבד אינו בגדר עדות כלל ותתקיים עדות בשאר אמנם ז"א דהרי שם בעבד משוחרר מירי וניהו דפסול מ"מ בגדר עדות מיהא הוי ומה גם דאכתי יקשה דהב"ד קבלו אותו ואת בנו ופסלו את עבדו ואכתי תקשי הלא נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות ובתשובה כתבתי בזה עפמ"ש הרמב"ם בקדוש החדש פ"ב ה"ב שאפי' נמצאו זוממין הרי זה מקודש ואין מדקדקין בעדות החדש והמפרש והלח"מ לא הערו את מקורו ואני ציינתי בגליון הרמב"ם שכן מבואר בירושלמי פ"ג דר"ה הלכה א' כלשון רבינו א"כ עכ"פ בודאי לא שייך בזה נמצא אחד מהם קא"פ ותלמידי מוהר"א נ"י המתיק הדברים עפמ"ש בר"ה דף כ"ה ע"ב ד"ה ואמאי דגבי עדות החדש לא כתיב עדות רק כזה ראה וקדש ע"ש וא"כ פשיטא כל שראוהו כשרים מקויים ביה כזה ראה וקדש ולא אכפת לן בראיית הפסולין וע' בשטמ"ק כתובות דף כ"א ע"ב: שם הלכה יא או שומע ואינו מדבר ע' קצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ח שהאריך דאלם הוא פסול הגוף כמו סומא ומה שאמרו בגיטין דף ע"א שאני עדות דאמר קרא מפיהם ולא מפי כתבם היינו דאם הי' ראוי להגיד בכתב לא הי' פסול הגוף אבל כיון שהתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם שוב הוה פסול הגוף וקלסו איש ריבו בעל נתהמ"ש וזה רבות בשנים שהקשיתי בתשוב' מדברי הרשב"ם ב"ב דף קכ"ח שכתב דנשתתק מחמת חולי הוא מפיהם ולא מפי כתבם ואין להעמיס בכוונתו כמ"ש הקצה"ח דא"כ היאך דחה הרשב"ם הך פירוש דא"כ לא הו"ל למתני' בהדי הנך פסולים שהם פסולים מחמת עצמן דכאן הוא פסול מחמת שאין בו כח להעיד והרי כל שאין בו כח להעיד שוב הוי פסול מחמת עצמו אמנם בגוף הדבר נראה לפענ"ד ראיה לדברי הקצה"ח דהרי תני שם פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח דכל שתחלתו וסופו בכשרות כשר ומפרש בערכין דף י"ז משום דבעינן ראיה והגדה והא איכא והרי אם נימא דאלם אינו פסול הגוף כלל מה קמ"ל דמה אכפת לן אם היה אלם באמצע הא לא מקרי מחוסר כלל בין ראיה להגד' וכעין שכתב הר"ן לענין מחוסר הקנאה דבשלמא סומא ורוב וכדומה ס"ד דהוי מחוסר באמצע אבל אלם מה פסול איכא וע"כ דפסול הגוף הוא וכן משמע בפסקי הרא"ש ע"ש אבל בשטמ"ק בשם הרשב"א מבואר כרשב"ם והנה תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י אמר דאף אם נאמר דאלם אינו פסול הגוף מ"מ אם היה אלם בשעת ראי' אף שנתפקח קודם הגדה מ"מ פסול ודלא כקצה"ח והיינו משום דכיון דאז לא היה ראוי להעיד לא הוי מתכוין להעיד וכמ"ש הת"י בכריתות הבאתי דבריו ועכ"פ ראוי להתכוון להעיד בעינן והוא לא היה יודע שנתפקחו ובזה יש ליישב קושית התוס' שם בגיטין ד"ה אמרו ודו"ק עכ"ד: שם הלכה י"ב שנאמר והוא עד או ראה וכו' כתב הכ"מ והראי' שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא ובהגהת הכ"מ כתב שכן הוא בערכין דף י"ח שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד בראיה והגדה תליא מלתא ואני זכיתי למצוא מקורו בתוספתא שבועות פרק ג' והוא עד הכשר לעדות וכו' או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה ומזה אני תמה על רבינו בהלכה ט' שלא מיעט שוטה מהך דאו ידע ור"ע אמר שם משום דבעי דו"ח וכי יש דורשין לחרשין או יש חוקרין לשוטה ע"ש ובהך דקטן כתב רש"י בהחובל דהטעם הוא משום דהוי עדות שאא"י"ל משום דאינו בר עונשין והרמב"ם כתב הטעם כדאמרו בב"ב דף קנ"ה דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא והנה ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י נסתפק אם נאמר דסריס אחר רוב שנותיו נעשה גדול למפרע היאך הדין אם ראה בעת שלא הגיע לרוב שנותיו אם יכול להעיד אח"כ כיון דאגלאי מלתא למפרע שהיה גדול בעת ראותו וקרינן ביה ועמדו שני האנשים והשבתי דאי נימא דבעי כוונה להעיד או עכ"פ ראוי להתכוין וכמ"ש לעיל והוא לא היה יודע בעת העדות שיוולד לו סימני סריס או שיחיה עד רוב שנותיו ויזכור העדות בודאי הוי עדות שאאי"ל: פרק עשירי הלכה א' אע"פ שהעדות אמת עש"ך ס"ס ל"ד ס"ק ג' מ"ש בטעם הדבר ועיין בהגהת סמ"ק סי' רל"ו שכתב