דברי שאול - עדות ביוסף - א שכג

ע"ב וא"כ הו"ל מלתא דפשיטא ובברכות דף ל"א אמר אביי דהיא הלכה פסוקה ע"ש ובע"ג ועכו"פ סי' קפ"ג: דף ס"ח ע"א לוי אמר ספק זבה אימר פסקה ביני ביני ק"ל אמאי לא תהוי ודאי זבה כיון דאתחזקה בטומאה וכעת מצאה עצמה טמאה מהראוי לאוקמא בחזקת טומאה שהי' עליה וא"ל דאז לא היתה בחזקת זבה הא מחזיקין מאיסור לאיסור ועיין תוס' כתובות דף ע"ה ע"ב ובמהרי"ט בראשונות סי' פ"ג ומיהו יש לחלק דשם הו"ל כבר עלי' חזקת איסור וכעת חזקת איסור חדש ומחזיקין מאיסור לאיסור אבל כאן ענין זיבות לא נודע שכעת לא מצאנו אותה זבה רק שאנו מספקינן שמא ראתה מאז ועד עתה ול"ש להחזיק מאיסור לאיסור ולא הות רק ספק זבה ובזה מחולקים לוי עם רב ומיהו אנן קי"ל כרב ועכ"פ מדברי רב ראיה דמחזיקין מאיסור לאיסור וגם זה יש לדחות: דף ע' ע"ב בגמ' מה יעשה אדם ויהי' לו בנים זכרים א"ל ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש אמרו הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו שנאמר הנה נחלת ד' בנים שכר פרי הבטן. הנה לכאורה יקשה הא אמרו תקנה בנדה דף כ"א הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה וא"כ מדוע לא א"ל תקנה זו והנראה בזה דהנה הראב"ד בבעל הנפש הקשה בהא דקאמרו בשכר שמשהין עצעם על הבטן דמשמע דמעליותא היא והא מצינו בר"א כמי שכפאו שד ותירץ כי כל לבבות דורש ד' שאם האדם עובטח בעצמו שאף שישהה על הבטן לא יכנוס בלבו שום מחשבה זרה רק לקיום המצוה בודאי הקב"ה נותן לו שכרו שיהי' לו בנים זכרים ובשאין אדם מובטח יקצר בתשמיש והקב"ה יתן לו מעצמו בנים זכרים ע"ש ובטוא"ח סי' ר"מ ובמג"א שם ס"ק כ"א ולפ"ז כך שאלו אותו מה יעשה אדם ויהי' לו בנים זכרים א"ל ישא אשה ההוגנת ויקדש עצמו בשעת תשמיש והיינו שישהה עצמו על הבטן אבל לא יכוין רק לשם שמים וז"ש שיקדש עצמו בשעת תשמיש וע"ז אמר הרבה עשו כן ולא הועילו והיינו דאם יכנס בלבו מחשבה זרה אז יתבטל הענין ויפסד הכוונה ולא יועיל וע"ז אמר אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו והיינו דבאמת יקצר בתשמיש והקב"ה יתן לו מעצמו בנים זכרים כמ"ש הראב"ד וז"ש הנה נחלת ד' בנים והיינו שמתנת ד' הוא. ובזה מיושב היטב הא דקאמר מאי שכר פרי הבטן אמר ר"ח בשכר שמשהין עצמן על הבטן וכו' ולכאורה לא נודע מאי ק"ל ולפמ"ש א"ש דהנה אם משהה עצמו על הבטן וכל כוונתו הוא רק בשביל המצוה אז בדין מגיע לו בנים זכרים ואם מקצר בתשמיש הקב"ה מוותר לו ונותן לו מ"מ בנים זכרים וע"ז שפיר מקשה לו כיון דתחלת המקרא מיירי במי שמקצר א"כ מאי שכר פרי הבטן וע"ז קאמר דזה מיירי במשהה עצמו ושפיר בדין הוא שיטול שכרו ולכך קרי לי' שכר. שוב ראיתי במ"נ שהקשה להראב"ד למה לא מוקי הש"ס שכר פרי הבטן להיפך באינו משהה עצמו דג"כ עושה מצוה ולפמ"ש א"ש דא"כ אינו מגיע לו בדין ולא שייך שכר פרי הבטן ודו"ק היטב כי כפתור ופרח הוא: דף ע"א מ"ט דב"ש אי נימא משום דכתיב ותתחלחל המלכה ואמר רב מלמד שפרסה נדה ה"נ אגב בעיתותא דמלאכא דמותא חזיא והאנן תנן שחרדה מסלקת את הדמים הא ל"ק פחדא צמית בעתותא מרפיא אלא הא דתנן כו' ובראשית ההשקפה תמהתי דלהס"ד למה הקשו על ב"ש ולא הקשו על רב מזה וראיתי בתוס' שנתקשו בזה אמנם משמיא אנהירנהו לעיינין ומצאתי דבסוטה דף כ' הקשו כן על רב ומחלקו דפחדא צמית ובעתותא מרפיא ומהתימה שהתוס' לא הזכירו כאן זאת ששם מקשה הש"ס על רב גופא כן וראיתי בתוס' שם שהביאו הך דהכא והקשו דכאן אמרו טעמא דב"ש משום דביעתותא דמלאכא דמותא מרפיא והקשו אלא הא דתנן כל האנשים כו' אלמא דביעתותא לא מרפיא וכתבו דביעתותא דמלאך המות שאני דלא מרפיא דלא חזו אלא בשעת הוצאת הנפש. ולפ"ז יש ליישב קושית הפוס' די"ל דגם הש"ס כאן ידע דיש חילוק בין ביעתותא לפחדא ולכך לא קשה על רב וכדאמרו בסוטה שם רק על ב"ש דמדמו גם מלאך המות לזה זה לא מסתבר להס"ד וכמ"ש התוס' דלא חזי רק בשעת הוצאת הנפש ולכך מקשו מחררה דמסלקא הדמים ורצה הש"ס לומר דמ"מ מקרי ביעתותא ומרפיא וע"ז דחי מהך דאנשים והיינו דוקא בעתותא דמלה"ע אבל דברי התוס' תמוהין וגם דברי התוס' בסוטה צ"ע דכפי הנראה לא היה בגירסתם שם מה דאמרו הא לא קשיא פחדא צמית בעתותא מרפיא ואולי גם כל מלתא דמרמ' לרב לא גרסי כלל רק דטעמא דב"ש משום בעתותא מרפיא ודחי' הש"ס מהך דאנשים מתים זבין וצע"ג,: שם בגמרא אקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו הקשה בספר מ"נ הא ראיה ראשונה של זה מטמא מחמת אונס כדאמרו לעיל בדף ל"ה ודבר תימה שאל דכאן אמרו ב"ש שמתים זבים ומשמע דיש להם דין זבים גמורים וכדהביא אח"כ דהי' מטבילין ע"ג זבין מתים והרי בראיה ראשונה לא נעשה זב ואף לב"ש דס"ל פ"ק דזבים דמצטרף גם ראיה ראשונה לטמא משכב ומושב היינו אם אח"כ היה ראיה שניה מרצונו אבל כאן שהוא מחמת פחד מלה"ע א"כ אף שרואה פעם שנית ושלישית מ"מ הוה מחמת אונסו ועיין רש"י בנדה דף ל"ה דגם לב"ה ראיה ראשונה דמטמא באונס אינו רק טומאה קלה כדין ב"ק ועשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק"ח וע"כ כאן מחמת פחד רואין ראיה מרובה שהוא כשתים