דברי שאול - עדות ביוסף - א שיד

סמכינן דודאי לא טעתה אבל לקדשים וטהרות חשו שמא טעתה וסברה דהרגשת מ"ר הוא ובזה מדוקדק מה דבריש פרק הרואה אמרו לעולם דארגשה ואימור הרגשת מ"ר הוה ולא אמרו כסבורה הרגשת מ"ר הוה ועיין בנוב"י מהד"ת סי' קי"ח הנ"ל. ולפמ"ש יש לומר דשם בהרואה דהרגשה היינו זיבת דבר לח וא"כ זה דומה להרגשת מ"ר אבל הרגשה דהמקור זה גדול יותר מהרגשת מ"ר. ומצאתי בשו"ת זקני הגאון בעל מג"ש בחיו"ד סי' א' שהאריך דהרגשה אינו רק שנפתח מקורה והביא דברי המהרי"ו הנ"ל ותמה עליהם שנעלם ממנו הא דאמרו הרגשת מ"ר היא. ולפמ"ש י"ל דמהרי"ו מפרש דגם הרגשת זיבת דבר לח הוה הרגשה ולכך שם דע"כ לא מיירי רק בהרגשה זו ולא בהרגשת המקור דאל"כ אף אם לא מצאה כלל טמאה כמ"ש התה"ד א"כ שוה להרגשת מ"ר משא"כ הרגשת המקור ובאמת גוף הדבר מ"ש דמרש"י מוכח דהרגשת המקור באמת ברש"י אינו מוכח כלל וט"ס היא וצ"ל בתוס' וכ"כ בסי' וי"ו ע"ש אך לפענ"ד גם מהתוס' אין ראיה דניהו דלשמאי אמרינן דהאשה מרגשת אף פתיחת המקור אבל מ"מ יש לומר דגם הרגשת זיבת דבר לח סגי. וגם מ"ש להקשות על מהרי"ו בלא"ה ל"ק לפענ"ד דדוקא כשלא יוצא מ"ר רק שאנן מסופקים בהרגשתה מהו אמרינן דהרגשת מקור היא צער יותר מהרגשת מ"ר אבל שם דבאמת משתנת מ"ר ורק דאמרינן דמ"ר אתי למקור והביאו דם בזה א"א לה להבחין ובזה מיושב קושית התוס' בדף נ"ט ד"ה אימור ע"ש ודו"ק ועכ"פ לפענ"ד מדברי התה"ד מוכח דגם הרגשת זיבת דבר לח מקרי הרגשה וכמ"ש ביאור כל הסוגיא עפ"ז וכ"כ הנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' נ"ה דגם זיבת דבר לח מקרי הרגשה וכע"ש ודו"ק: שם ע"ב ברש"י ד"ה עגול אין זה דם בדיקה דדרך קינוח להיות משוך. הנה מדבריו כאן מבואר בהדיא דקינוח מקרי בדיקה לבעלה ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' מ"ו: דף נ"ח בגמ' ולענין דינא תנן. הקשו התוס' מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמר בהמדיר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינו ממש ברשותה ועוד י"ל דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייבה האחרונה לכבסו והנה דבריהם סתומים וחתומים דשם גם אם א"צ להוציא עליו להביא ראיה ע"ש והס"ט כתב שלא ידע לפרש דבריהם. והנראה לי בזה ומקודם נבאר דברי התוס' בחולין דף נ"א ד"ה המוציא שגם שם דבריהם סתומים בתירוצם. ולפענ"ד כוונתם שם לחלק דשם אנו דנין ברשות עי הוא הפרה וע"ז אמרינן אלמלא קרה ענין הלז ספק טריפות בודאי אמרינן דשייך להלוקח וא"כ המוכר אומר לו קח פרתך שהרי לכל הדברים היא נקראת פרתו וכן שם בקידושין היא כבר ברשות הבעל ושפיר גם למה שקרה הספק לענין המום אמרינן דברשותו נולד הספק אבל כאן אין שום דבר לדון שהיא ברשות הלוקח דאף אם אינה ברשותה מ"מ היא שלה כל ימי השאלה וא"כ אין לנו נ"מ רק לזה ואיך שייך שברשותה היא הא ע"ז אנו דנין אם הכתם הי' ברשותה דהיינו בעת שהיא לבשה או היה מקודם ואיך שייך לומר דהיה ברשותה דמה רשות שייך בזה וזהו כעין תירוצם השני דבשאלה ל"ש רשות וכאן חידשו דאף דשאלה מקרי רשות אחרת מ"מ זה שייך אם היה הנ"מ לשאר דברים שפיר אמרינן כיון דבלא הספק הלז היא ברשות הלוקח שפיר יכול לומר טול פרתך שהרי פרתו היא לשאר דברים אבל הכא אין נ"מ רק לזה והיאך תאמר טול חלוקך הא אינה שלה באמת וכשתהיה שלה לשאר דברים באמת תכבסו ג"כ והמעיין בלשון התוס' שם יראה שקרוב לפשט הוא וגם כאן יש לומר דכוונו לזה דניהו דעכשיו אינו מוציא דלא יהיב דמי מ"מ (כיון שאם הי' בא להוציא צריך להביא ראי' משום) שנולד ספק ברשותו לכך גם כשבא להחזיק כיון שאנו דנין שרשות הלוקח לכל הדברים שפיר מקרי נולד ספק ברשותו אבל כאן אין לנו לדון לשום דבר ולכך אמרינן שלא תתחייבה לכבסו וממילא אין מקום לדון על הרשות כלל כנ"ל. ובאמת שהלשון דחוק מאד אבל הסברא בעצמותה נכונה והנה בתירוצם הראשון שכתבו כאן דכל דהוא בתורת שאלה אינו ממש ברשותה מכאן יש ראיה למה שנחלקו המהראנ"ח והמלמ"ל פט"ו מטוען ועיין בקצה"ח סי' מ"ג ואינו כעת לפני ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד דכל הסברא דאמרינן כל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה הוא משום דאמרינן כנכ"ה והנה לפענ"ד חזקת כנכ"ה לא שייך רק בדבר שיכול לתלות דכאן אירע הדבר לסבת המקום הזה כמו גבי פרה ובאשה דאמרינן בשביל שנסתחפה שדהו של הלוקח או הבעל לכך נולד כאן הספק ולא במקום הראשון ולכך לא מחזיקין ממקום למקום ואמרינן כנכ"ה אבל כאן בכתם דהדם בא מגוף האשה ואנו דנין ממי בא הדם אם מאשה זו או מזו בזה לא שייך כנכ"ה דאנו דנין על גוף דאתיליד ריעותא ובזה לא שייך כנכ"ה וכמדומה שכעין סברא זו כתב במק"ח סי' תס"ז דבדבר דאתיליר ריעותא בגופה לא שייך כנכ"ה ואינו לפני כעת וצ"ע. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת שער אפרים סי' קמ"א שהביא דברי התוס' הלז ע"ש מ"ש בזה: ע"ב בגמרא שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל