דברי שאול - עדות ביוסף - א שיג

דבר ולפמ"ש כאן מיירי בהרגישה שזב דבר לח בזה בעינן שתמצא איזה דבר. ובזה מיושב קושיות הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קי"ח שכתב בהא דפריך הש"ס אי דארגשה יושבת אמאי טהורה וכן כל הפרכות ולא פריך בפשיטות אי דארגשה א"צ שתמצא דבר רק ההרגשה בלבד מטמא ולפמ"ש יש לומר דהרגשה היה שם בדבר לח ולכך בעי שתמצא דם וזה ברור: איברא דא"כ מה פריך אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורה מקרבן והא הרגשת זיבת דבר לח אינו מבורר כ"ז שלא מצאה דם אמנם נראה דשם מיירי בשעת תשמיש ובזה פשיטא דזיבת דבר לח לא מקרי הרגשה דהא ש"ז ג"כ הוה דבר לח וע"כ דהרגשה דשם היינו שהרגישה שנפתח מקורה ובזה שוב בודאי אף דלא מצאה רק לאחר זמן חייבת בקרבן וע"ז משני דהרגשת שמש הוא וכבר כתב הרמב"ם דבסוף התשמיש יוכל להגיע להמקור ואולי זאת הרגישה שנפתח מקורה ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו אמאי לא קאמר אימור הרגשת מי רגלים הוה ולפמ"ש י"ל דהרגשת מ"ר שייך במרגשת זיבת דבר לח אבל במרגישה שנפתח מקורה זה אינו ענין למ"ר וע"כ דתרגשת שמש הוא ודו"ק ובשו"ת נוב"י שם לא ראה דברי התה"ד במקומו רק כפי מה שהובא בד"מ וחתר למצוא מקום בפ' הרואה כתם לסברת התה"ד ולא ראה דברי התה"ד שביאר ראייתו דהוא מהך דחייבת קרבן ע"ש ולפמ"ש הן נסתר מחמתו כל דברי הנוב"י שהביא ראיות שלא כתה"ד מהא דכתבו התוס' בסוגיא די"ל דהרגישה ולאו אדעתא וגם מהא דאמרו בדף ג' כסבורה הרגשת מ"ר הוא וע"ז הקשה דלהתה"ד למה לא בדקה תיכף שאף שלא תמצא כלום היא טמאה והיאך תלתה במ"ר ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא הרגישה שנפתח מקורה שפיר א"צ לבדוק ותוכל לתלות שהרגשת זיבת דבר לח הוא בשביל מ"ר וכל שלא תראה היא טהורה. ובזה מיושב קושית הכו"פ בשם השב יעקב שהקשה בהא דאמר שמואל בנדה ט"ז הגיע זמן ווסתה ולא בדקה טמאה והקשה ממנ"פ אם הרגישה אפילו בלא ווסתה טמאה ואם לא ארגשה הא בעי מן התורה הרגשה ואף בזמן ווסתה ולפמ"ש א"ש דמיירי שהרגישה זיבת דבר לח ותוכל לתלות בהרגשת מ"ר וכדומה רק בזמן ווסתה הוה רגלים לדבר דהרגשת דם הוא ובשלא בזמן ווסתה תלינן להקל אמנם עדיין קשה דהא הוה ספיקא דאורייתא שמא הרגשת דם הוא ולמה לא נטמא אף שלא בשעת ווסתה וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' מ"ז בהדיא אמנם באמת הדבר נכון דשם אמר שמואל אפילו בדקה ומצאתה טהורה טמאה והיינו או שלא מצאת כלום או שמצאה מראות טהורות וא"כ בזה בודאי הרגשת זיבת דבר לח ל"מ כלום ובנוב"י שם הקשה מהא דאמר שמואל בדף י"ד בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ו ומצא עליה דם למחר דאמר שמואל טמאה משום נדה וע"ז אמר דממנ"פ במה מיירי אי דלא ארגישה הא בפי הרגשה לשמואל ואי בארגשה מאי אריא שמצאה אף בלא מצאה כלום טמאה להתה"ד. והנה לפמ"ש י"ל דמיירי בהרגישה זיבת דבר לח דבזה צריך שתמצא איזה דבר מיהו בלא"ה אין מקום לקושייתו ובמחכת"ה אשתמיט מיניה דמר מה דמבואר סוף סי' ק"ץ והוא מספר בעל הנפש דכתמי עד הבדוק לה הן כראיות לכל דבר וקובע ווסת וא"כ כל שלא מצאה עכ"פ לא הי' לה קביעות ווסת ע"י זה שהרגישה שנפתח מקורה. ובאמה שלפענ"ד יצא לו לבעל הנפש דינו דכתמי עד הבדוק הרי הן כראיות מדאמר שמטמא משום נדה וא"כ לק"מ. ומ"ש הנוב"י שם ובתשובה שלאחריה להוכיח דגם להתה"ד אינו רק ספק תמהני שבמקור הדין בתה"ד ראיתו מהך דחייבת בקרבן חזינן דהיא טומאה ודאית דאל"כ לא שייך קרבן ודו"ק ובזה נסתר גם מ"ש בתשובה הסמוכה שם סי' קי"ט ג"כ נסתר ממ"ש והנה במ"ש דגם זיבת דבר לח הוה הרגשה לפענ"ד נחלקו בזה רש"י ותוס' דרש"י בדף ג' כתב אשה מרגשת בעצמה יודעת בעצמה כשיצא דם ממנה הרי שלא כתב שמרגשת שנפתח המקור רק שיוצא דם ממנה אבל התוס' כתבו שם מרגשת בעצמה פירוש כשנעקר דם מן המקור ובזה נראה לפענ"ד במה שנחלקו רש"י ותוס' בנדה דף נ"ח בהך דמודה שמואל דמדרבנן טמא דרש"י פירש דאימר ארגשה ולאו אדעתא והתוס' השיגו עליו דאף במוחזקת שלא הרגישה כלל טמאה מדרבנן ולפמ"ש א"ש דהנה החששא דשמא ארגשה ולא אדעתא זה ודאי דוקא בהרגשת זיבת דבר לח שייך לומר דאימור ארגשה ולאו ארעתא אבל בהרגשת המקור פשיטא דצער גדול יש לה ובודאי אי ארגשה היתה יודעת וגדולה מזו מבואר בשו"ת מהר"י וויל סי' כ"ה דהרגשת המקור מצערת אותה יותר מהרגשת מי רגלים ומבחנת בין הרגשת דם המקור ובין הרגשת מי רגלים וא"כ ל"ש לומר דארגשה ולאו אדעתא ולכך לשיטת רש"י דהרגשה סגי בהרגשת זיבת דבר לח שייך לומר דלמא ארגשה ולאו אדעתא משא"כ לשיטת התוס' דבעי הרגשת המקור ל"ש דלמא ארגשה ולא אדעתא וע"כ דטמאה מדרבנן אף בלא ארגשה כלל ולשיטת התוס' דהרגשה היינו הרגשה מן המקור ולפמ"ש המהרי"ו דהרגשת המקור היא יותר מצערה ממי רגלים צ"ל הא דאמרו והלל כסבורה הרגשת מי רגלים היא וקשה היאך טעתה וצ"ל דלענין טהרות חשו שמא טעתה וסברה דמ"ר הוא ומצערים אותה כן ובאמת לחולין ולבעלת