דברי שאול - עדות ביוסף - א שז

רק ספק איסור תורה ודו"ק עוד י"ל עפ"י מה דהקשה במחנה לוי דמה פריך הש"ס אי אמרת דאורייתא היאך מצו נשואי דרבנן לעקור דבר מן התורה ומה קושיא הא נ"מ בהפרתו דאם יקיים לה תו לא מצי החכם להתיר כמ"ש בש"ע יו"ד סי' רל"ד ע"ש. אך לפענ"ד לק"מ דכל הטעם דאין יכול החכם להתיר הוא משום דהוי כקיים לה הבעל מדלא היפר וכאן שלא יכול להפר א"כ אף שלא יפר אין ראיה מזה ושפיר פריך. ובזה יש לומר הא דמשני דמיפר לה ממנ"פ והיינו דכיון דאם דרבנן יכול להפר תו צריך להפר דאם לא יפר שוב לא יוכל החכם להתיר. ובזה מיושב קושית התוס' דאכתי מהראוי שחלקה לר"ה ולפמ"ש אתי שפיר דהוא מיפר ובאמת תלך לחכם להתיר. ובזה מיושב דברי הר"ן הנ"ל דבאמת יקשה אכתי איך מיפר הא הוה כספי בידים וא"ל דלא הועיל בהפרתו כלל דזה אינו דהועיל עכ"פ שיוכל החכם להתיר וכיון שהועיל עכ"פ הו"ל כספי בידים לזה הוכיח הר"ן דבדרבנן יכול לספות בידים וכאן עיקר תועלת בהפרתו היא רק מדרבנן ואיסור דרבנן יכול לספות בידים ודו"ק: הנה קשה לי לדעת הרשב"א ודעימיה דבאיסור דרבנן ספי לי' לקטן בידים א"כ מאי קאמר בש"ס יומא מ"ש נעילת הסנדל דאמרי אנשי עבדי' לי' ופירש"י דהיינו ספי ליה בידים וכפי הנראה כוונת הש"ס משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לכך קאמר הש"ס דספי בידים דזה ודאי אסור ולפ"ז לשיטת הרשב"א יקשה דהרי נעילת הסנדל אינו רק דרבנן דרק אכילה ושתייה היא מן התורה ומה פריך הש"ס וראיתי בר"ן באלפסי שהוכיח מזה גופא דהקטן מותר דע"כ אינו רק דרבנן וא"כ קשה מה הס"ד דהש"ס וכפי הנראה בר"ן שם לא התירו באיסור דרבנן כ"א במידי דהוה רביתא דתינוק ולפ"ז אפשר ליישב דזה לא הוה רביתא דתינוק וגם רחיצה וסיכה לפי הס"ד שם לא הוה רביתא דתינוק ועדיין צ"ע ועיין בב"י סי' תרי"א ובמק"א הארכתי בזה בדברת הר"ן ואכ"מ: דף מ"ז חייבת בחלה ופירש"י דדימוע חייב בחלה אע"ג דמן התורה חד בתרי בטל ורבנן הוא דאצריך אחד ומאה וק"ל דהא ר"י ס"ל מב"מ לא בטיל וא"כ מה"ת לא בטל. והנה בעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה אפסר לומר דשאור עם עיסה הו"ל מבשא"מ כמ"ש האו"ה ועיין פר"ח וכו"פ סי' צ"ח אבל אכתי קשה מעיסה שנדמעת דהיינו שנתערב בעיסה חולין אמנם נראה דניהו דמב"מ לא בטל היינו שגם המיעוט לא נתבטל ברוב ושמו עליו ועיין פ"י בביצה דף ל"ח מה שהאריך בזה בטעמו אבל שיהיה הרוב כמו המיעוט לפטור מן החלה זה א"א ועכ"פ הרוב חייב בחלה וכ"כ התוס' סברא זו דאף דנימא דמה"ת צריך ק"א הוא דוקא שגם התרומה נחשב ואוסרת החולין אבל לא שהחולין שהוא רוב יהיה נחשב כתרומה אם א"א וכוונו למ"ש ודו"ק שוב ראיתי בספר מ"נ שהקשה דמה פריך הש"ס על ר' יוסי דלמא ר' יוסי ס"ל כר' יהודה דמב"מ לא בטל. ובמחכ"ת דלה חספא והיה לו לדלות מרגניתא ולקשי על ר' יהודה גופא. וגם גוף הדברים אינם דמ"מ לא נתבטל הרוב שיהיה נחשב כהמיעוט ודו"ק. ובזה מיושב מה דק"ל לדעת הטור באו"ח סי' תמ"ב דדבר המעמיד דאפילו באלף לא בטל הו"ל מה"ת וכמ"ש המג"א ס"ק ט' ועיין בח"י א"כ כאן שנתחמצה בשאור אמאי חייבת בחלה הא שאור הו"ל דבר דעבידא לטעמיה כמו דבר המעמיד. ולפמ"ש א"ש דמ"מ לא נחשב הרוב כמו המיעוט מיהו אכתי קשה למה לא יפסול לר' יהודה מקום מגעו ועיין תוס' ד"ה ואינה ובפסחים דף מ"ד ד"ה מקום מגעו וצע"ג ועיין תוס' כאן ד"ה אתי מ"ש מפרק הערל והוא שרבו חולין על התרומה והמהרש"א הקשה דהא בתרומה בזה"ז מיירי התם ודבריו תמוהים דהא ר"י אמר אף שלא רבו ופריך הש"ס אם נימא דתרומה בזמן הזה דאורייתא מ"ט דר"י ומשמע הא אם הוה רוב הוה ניחא אף דהוא מן התורה ונשאלתי בזה מאחד מהתלמידים. והשבתי דבאמת התוס' בפרק הערל דף פ"ב הקשו דלר"י אף אי הוה רוב הא מ"מ כזית בכדאכ"פ דאורייתא וכתבו דהומ"ל ולטעמיך וכו' אמנם מ"ש המהרש"א דמשמע דאף בתרומה דאורייתא הוה אמרינן שאני אומר וכ"ה לשון התוס' בפרק הערל וכפי הנראה כוונתו למה שכתבו התוס' ד"ה אלא הנ"ל ומ"מ דבריו צ"ע למעיין שם ועי' במס' טבול יום פ"ב מ"ד ובר"ש שם: שם שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ופירש"י דבחלה כתיב בבואכם והרי באו ובמעשר כתיב תבואת זרעך ע"ש וק"ל טובא לפירש"י מה ראיה מזה דהא חלה לא נתחייבו רק משגלגל ואז הי' שלהם משא"כ במעשר דבעינן תבואת זרעך והרי בשעת הזריעה היה של עכו"ם ועיין ר"ה דף י"ג קצירך ולא קציר עכו"ם ועתוס' שם דאף דא"י מוחזקת מ"מ יש לו לעכו"ם במה שזרע וצ"ע ועי' בכתובות כ"ה ובב"מ כ"ט שכתב רש"י טעמים אחרים אבל אכתי צ"ע דמזה עכ"פ אין ראיה וצע"ג שוב נזכרתי שכבר הארכתי בזה בתשובה: דף מ"ח אי לא תנא אעפ"י שא"א ה"א רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון אתי ברישא ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא. ק"ל טובא דאיך אפשר לומר כך דא"כ קשה למה לא תתייבם לר"מ דיש לנו