דברי שאול - עדות ביוסף - א שה

שם רק באם הדירו אביו אם יוכל לשאול עליו בעת שהוא מופלא סמוך לאיש וכ"כ האחרונים בכוונתו ולפ"ז זהו נראה לי ברור דאם בעת נדרו בדקו אותו וידעו שיודע להפלות ואח"כ א"י להפלות בזה נראה לי ברור דבעת שא"י להפלות פשיטא דא"י לשאול על נדרו דבעת ההיא א"י לנדור ואינו בר נדר א"י לשאול ג"כ ולפ"ז שפיר קאמר דלוקה דממנ"פ אם נימא דהוא בחזקת שיודע להפלות שוב אוקמינן אחזקתו דנדר והם נימא כיון דחיישינן שא"י להפלות שוב אינו בחזקת נדר דזה אינו דממנ"פ אם לא יודע להפלות שוב לא יוכל לשאול על נדרו וז"ב. ובזה מיושב הלשון סל ר"ה דאמר כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל ודקדק במ"נ דהך סיומא דכל שאינו בהפלאה א"צ למאמרו דעיקר רבותא היא דכל שיודע להפלות הוא בבל יחל. ולפמ"ש אתי שפיר דהא גופא קמ"ל דכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל וכיון שאינו בתורת נדר שוב א"י לשאל עליו וכיון שכן שוב הו"ל התראת ודאי וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' ע"ב ד"ה כגון שהקשו דלוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשיגדיל ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שפיר יקשה דהוה התראת ספק שמא ישאל על נדרו וא"ל דמוקמינן ליה אחזקה שלא ישאל כמו שלא שאל עד עתה דזה אינו דעד עתה לא היה יוכל לשאול עליו דאינו רק מדרבנן כיון דכעת אזלינן דמופלא סמוך לאיש אינו רק מדרבנן פשיטא דלא אמרו רק להחמיר עליו ולא להקל ואף אם נימא דהפה שאסר עליו מדרבנן הוא הפה שהתיר מ"מ כיון דלא היה חזקה גמורה מן התורה פשיטא דלא שייך לאוקמא אחזקת הנדר. ובזה מיושב דברת התוס' בד"ה ר"י שהקשו דהא הוה התראת ספק שמא לא יביא ב' שערות ונמצא דלא הוה מופלא סמוך לאיש ותמה המלמ"ל פט"ז מסנהדרין דהדברים סותרים למ"ש בעצמם ביבמות דף פ"א דהיכא דאגלאי מלתא למפרע שפיר הוה התראת ודאי ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעכ"פ בקטנותו לא אתחזיק עליו הנדר דשמא לא יביא ב' שערות שוב הו"ל התראת ספק שמא ישאל עליו ול"ש חזקת נדר דעד שהגדיל לא אתחזיק עליו הנדר כלל וז"ב ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה אין שהקשו דלר"ה שהוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו ולפמ"ש אתי שפיר דכאן יקשה הא הוה התראת ספק שמא תשאל על נדרה וא"ל דמוקמינן לה בחזקת הנדר שהיתה דזה אינו דכאן עכ"פ אקלש איסורא כיון דלגבי הבעל לא חל נדרה עד"מ שנדרה בעינוי נפש או בדברים שבינו לבינה דהוא מיפר לה ממנ"פ ובפרט דעכ"פ מדרבנן יכול להפר וכבר יצאת מחזקת הנדר מדרבנן וכבר כתב בשו"ת פ"מ ובמהרי"ט דכל דעכ"פ יצא חזקתו מדרבנן שוב לא שייך לאוקמא אחזקתו וכיון שכן שוב שפיר לא לקתה דהוה התראת ספק וכמ"ש: ובזה מיושב היטב לשון ממנ"פ דכבר עמדו בזה כל האחרונים דמה לשון ממנ"פ הא אין כאן ספק דלמ"ד דאורייתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו והו"ל לישני דקטן אוכל נבלות הוא וזה יועיל אף למ"ד דרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דההכרח לומר דאם דרבנן דרבנן דאל"כ יקשה למ"ד דאורייתא הא מ"מ הוא לוקה וכקושית התוס' ולזה הוצרך לומר דמיפר ממנ"פ ואם דרבנן דרבנן וכיון שיצא מחזקתו מדרבנן שוב עכ"פ לא שייך מלקות דהוה ליה התראת ספק ובזה מיושב היטב דברי הר"ן שכתב באלפסי ביומא דמוכח מסוגיא דהכא דבדרבנן מותר לספות בידים ותמהו עליו כל האחרונים דהיכא משמע ליה זאת דכאן אם דרבנן מועיל הפרה באמת ורק בדאורייתא קטן אוכל נבילות אבל אם דרבנן דרבנן הוא וכמ"ש בהדיא דרבנן דרבנן הוא ולפמ"ש א"ש דהרי באמת הקשה הרשב"א ביבמות דף קי"ד דמה קאמר כאן קטן אוכל נבלות הוא הא עכ"פ אסור לספות בידים וכאן דא"ל מופר לים הו"ל כספי ליה בידים. אך באמת כבר כתבתי במק"א די"ל דכיון דמדאורייתא לא מועיל הפרתו כלל דלא אתי נשואין דרבנן ומפקעי לי' לנדר דאורייתא שוב מ"ל בזה שמיפר לה דממנ"פ אם הוא דאורייתא לא אמר כלום ובדרבנן דרבנן ומועיל הפרתו וא"ל דהיא טעתה וסברה דמועיל וכמ"ש המלמ"ל בסוף מ"א דזה אינו דהוא באמת יגיד לה דאם דאורייתא ל"מ הפרתו כלל וכן נראה מהתוס' כאן שלא הקשו קושיא זו דהרשב"א ע"כ דלא ס"ל כן אך עדיין קשה לפמ"ש דבאמת מהראוי שתלקה ורק כיון דעכ"פ מועיל לדרבנן כבר יצאת מחזקתה ושוב הו"ל כמאכילה בידים דבלא הפרתו היתה יראה מהמלקות וכעת דהפר לה ולא תלקה שוב הו"ל כספי לה בידים אך זה אינו דממנ"פ הפרתו לא מועיל רק לאיסור דרבנן אם הוה נדרה דרבנן וא"כ לענין איסור דרבנן מותר לספות בידים ואף דעי"ז הוא עושה איסור בידים זה אינו בא מצדו בידים הוא לא היפר רק איסור דרבנן ולענין איסור דרבנן שרי לספות לה בידים. ומעתה שפיר מוכיח הר"ן דאיסור דרבנן מותר לספות בידים דאם היה אסור יקשה למ"ד דאורייתא איך מיפר לה האיסור דרבנן שבו כיון שהוא מדאורייתא לא מועיל הפרתו מדאורייתא וע"י הפרתו האיסור דרבנן עושית איסור והו"ל כספי בידים וז"ב. והנה לכאורה קשה דמה קאמר כאן קטן אוכל נבילות הוא והא דעת רבים מגדולי הפוסקים דבקטן דשייך ביה חינוך מוזהרין עליו והרשב"א בחידושיו תמה