דברי שאול - עדות ביוסף - א שג

דבעינן רוב לר"ע שיהיה בחזקת טהרה ובזה י"ל הטעם מה שמבואר בסי' קצ"ו דבתוך ג' ימים אם מוצאת כתם היא טמאה והיינו דאז לא הוה רוב אבל כל שעברה שלשה ימים היא באה בכלל הרוב דיום הרביעי הוא הרוב ועכ"פ הוה ספק השקול משא"כ בשלשה דאין הספק שקול ודו"ק. איברא דלפ"ז הי' מקום לומר דלר"מ ור"ע דחיישי למיעוטא לכך מחזיק בחזקת טומאה ואף בבדק דניהו דנימא דעפ"י הרוב לא יסתרו מ"מ חייש למיעוט. אך לפ"ז לר"ע דחייש ג"כ למיעוט במכות דף ז' א"כ מדוע הוה בחזקת טהרה ואולי דר"ע לשיטת ר"ח פריך דס"ל בהדיא דמקרי חזקת טהרה ודו"ק היטב שוב מצאתי בתוס' נדה דף נ"ג ד"ה ומה כתבו כעין זה לחלק בין בדקה ללא בדקה ושמחתי מאד ע"ש שוב הראוני בשנת תרכ"ג כ"ג שבט דבבינת אדם הלכות נדה סי' יו"ד הרגיש ג"כ על הנוב"י בזה ונהניתי גם הרגיש מהש"ס דף מ"א הנ"ל וכתב שהן דברי ר"מ וכ"כ שזה דוחק: והנה בשנת תרכ"ח ד' קרח הגעתי להסוגיא הלז ונתקשיתי ג"כ במ"ש בסי' קצ"ו דג' ימים הראשונים מקרי מעיין פתוח והרי בדף ס"ח אמרו דביום א' הוא דמעיין פתוח ולא ביום שני וגם ביום ראשון דעת גדולי הפוסקים דאמרינן דפסק פסק וגם הקשיתי דלמה לענין נדה אף דמצאה אח"כ טמאה אמרינן דהיא בחזקת טהרה ולענין זבה בעינן דוקא שימצא בז' טהורה הא ביום שמיני לא ואמרתי בזה דשאני נדה דאף בראתה כל הז' לאחר שעבר השבעה ימים היא אינה נדה וא"כ כל שפסקה ביום ראשון בטהרה אין לחוש שמא ראתה אח"כ ויתחיל טומאה חדשה בזה אמרינן כל דפסקה פסקה אבל בזבה דבעי שתהיה ז' נקיים לכך בעינן דוקא שתמצא טהורה ביום הז' הא לא"ה ל"ש דפסקה דעכ"פ לא נודע אם הי' נקיים דעדיין בזיבתה קיימת ולכך בעי דביום שביעי מצאה טהורה ואתרע חזקת טומאה ולכך בעי רש"י דוקא שעבר ד' או ה' כדי שיהי' רוב אבל לענין כתם דיש לומר דמעלמא אתי לכך מקילינן באם עבר שלשה ימים דעכ"פ הוה ספק. ובזה מיושב קושית הד"מ דתלינן במכה אף שראתה דם ולפמ"ש יש ליישב דהא דנשי דידן ספק זיבות הן ובעינן שתהי' נקיים לגמרי ולכך כל שראתה כתם אינה עכ"פ נקייה לגמרי ולא מועיל ודו"ק היטב כי נתבאר בזה ענין נכבד: דף מ' בגמ' מ"ט דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וכו' ור"ש מ"ט וכו' נשאלתי מאחד מתלמידי דממנ"פ מה היה הסברא פשוטה אי כרבנן א"כ מאי פריך מ"ט דרבנן ואם מצד הסברא הי' כר"ש א"כ מה פריך מ"ט דר"ש והנראה לי דבאמת מצד הסברא היה מסתבר כר"ש דמקרי לידה ולכך פריך מ"ט דרבנן רק לפי מה דמשני דכתיב אשה כי תזריע וילדה ור"ש מוקי לה אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה שוב יקשה קושית התוס' דנילף לידה לידה מבכור וכתבו דהו"א דתלד מרבה יוצא דופן ולפ"ז להס"ד שפיר מקשה מ"ט דר"ש למה לא נילף לידה לידה מבכור וע"ז משני דתלד מרבה יוצא דופן ודו"ק: דף מ"ב והכי קמבע"ל מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני רואה היא או דלמא לא גמרינן מסיני דחידוש הוא דהא זבין ומצורעין דחמירי ולא אחמור ביה רחמנא בראשית ההשקפה נתקשיתי דהא במ"ת לא הי' כלל זבין ומצורעין שכ"כ התוס' בע"ז דף ה' ובר"ן בנדרים דף ז' שנתרפא במ"ת ע"ש גבי דתן ואבירם וא"כ לא משכחת לה שיהיה כלל ולכך לא אחמור בהו רבנן ונתקשיתי מאד. ועיינתי במ"ר פ' נשא פ"ז מקור הדברים ושם לא מוזכר כלל שנתרפאו במ"ת רק ממומין סומים וחרשים וכדומה אבל זב ומצורע לא מוזכר שם רק מכללא שמיע להו דהרי אמרו כיון שעשו העגל חזרו למומן שחזרו ונעשו זבין ומצורעין משמע דבשעת מ"ת לא היו. אך לפענ"ד אין ראיה די"ל דחזרו למומן וגם נעשו זבין ומצורעין ומדוקדק לשון נעשו מדלא קאמרו שחזרו לזיבן ולצרעתן משמע דזה לא היה להם כלל ומ"מ דברי התוס' והר"ן נכונים דל"ש לומר שנתרפאו דא"כ היו חוזרין אח"כ כמו דחזרו למומן ומה דפשיטא להו שנתרפאו מצרעתן הוא כמו דנתרפא ממומן משום שאמר הקב"ה שאין כבודה של תורה לתת לבעלי מומין מכ"ש לזבין ומצורעין שמה"ד שיהיו משולחין מחוץ למחנה ואיך יקבלו את התורה וא"ל כיון דשלוח טמאים לא נאמרה עדיין א"כ לא הי' צריכין להתרפאות דזה אינו דעכ"פ אין כבודה של תורה להנתן למצורעים וכעין שכתבו התוס' כאן ד"ה דהא מיהו אכתי יש לדחות דבאמת שאני בע"מ דהרוב הי' בעלי מומין כדאמר שם במדרש שרובן הי' בע"מ מפני שהי' יגעים במצרים בחומר ובלבנים ונעשו בע"מ אבל מצורע וזב כל שלא נאמרה פרשת טומאה א"כ ל"ש לומר שנתרפאו דאין מומן גלוי וגם הי' מעוטים ושפיר אמרו כאן דחידוש הוא דלא אקפיד על זבין ומצורעין דהא יוכל להיות זב ומצורע אך לפ"ז דברי התוס' תמוהין דמהיכן פשיטא להו דנתרפאו הזבים ומצורעים וגם תמוהין דברי התוס' והר"ן מכאן דמשמט דהתורה לא קפדה כלל ואף שהי' זבין ומצורעין לא נתרפאו וקבלו התורה כך אמנם לפענ"ד נראה כיון דהשילוח חוץ למחנה הוא משום שהוא חולי המתדבקת כמ"ש הראב"ע ועכ"פ חולי נמאסת היא פשיטא שנתרפאו במ"ת דאל"כ היאך יוכלו לקבל התורה והלא גרשוהו מהסתפח שם אף דלא נצטוו על