דברי שאול - עדות ביוסף - א שא

דף ל"ח ברש"י ד"ה אף וכו' כל מה שיאריך הקושי טהורה ועוד ארבעים וחמשים קס"ד בקצת דפוסים הוא דיבור אחד וצ"ל נפרד וזה קאי על קושית הש"ס לר"מ דס"ל ארבעים וחמשים אבל מ"ש רש"י ועוד אין לו מובן ובקצת דפוסים מצאתי עד וזה יותר נכון אבל העיקר דט"ס מלת ועוד או עד וצריך להתחיל ארבעים וחמשים יום: שם ע"ב בגמ' יולדת לשבעה יולדת למקוטעים שנא' ויהי לתקופות הימים מיעוט תקופות שנים ימים שנים. הקשה במ"נ דלמה לא יליף מיצחק דנולד לשבעה ונולד למקוטעים כדאמרו במס' ר"ה דף י"א וגם ממשה רבינו ע"ה דנולד למקוטעים כדפירש"י בפ' שמות על כתוב ותצפנהו שלשה ירחים וכדאמרו בפ"ק דסוטה. והנראה בזה דהנה באהע"ז סי' ד' פסק דאם נולד לחמשה חדשים שלימים וקצת מהחדש שקודם החמשה וקצת מהחדש הששי שהולד כשר משום דאמרינן שפורא גרם וכל היולדת לשבעה יולדת למקוטעים אמרינן דסגי בקצת כל שיש באמצע חמשה חדשים שלימים והוא משו"ת אא"ז מהר"י מינץ והח"מ והב"ש הקשו ע"ז ושם בשו"ת מהרי"ט חלק אבהע"ז חולק ע"ז. ולפענ"ד דיצא לו מכאן דהוא מפרש כך מיעוט תקופות שנים מיעוט ימים שנים היינו מיעוט משתי תקופות דשתי תקופות הוא ששה חדשים וכאן היה מיעוט משתי תקופות וכמה מיעוטו שני ימים דהיינו מיעוטי ימים והי' יום אחד מהתקופה הראשונה דהיינו יום האחרון שבחדש הראשון מהתקופה ויום הראשון מתקופה שניה דהיינו חמשה חדשים שלימים באמצע. ובזה מדוקדק לשון לתקופת הימים דהיינו שע"י הימים האלו הי' שתי תקופות וכמ"ש ובזה ממילא מיושב מה דלא הביא מיצחק ומשה דשם הי' שלשה חדשים שלימים ומקצת מהשביעי וכאן מביא ראיה דאף בכה"ג דמהר"י מינץ נמי יולדת למקוטעין. והדבר ברור בעיני דמכאן יצא לו למהרי"מ לומר כן ואין לפני כעת שום ספר לעיין בו. והנה מה שהקשו עוד דמנ"ל להש"ס דלמא הך ותהר הי' אחר התקופת הימים הרתה כן ועיין בח"א במהרש"א. הנה בפשיטות ל"ק דא"כ לא נודע לאיזה תקופות ימים היה הדבר וגם שם כתיב לעיל עינים שמ"ד בבואו לביתו וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ד' ויהי לתקופת הימים ותהר ותלד ואם נימא דאחר תקופת הימים התחיל ההריון א"כ לא נודע מה היה הזכירה והכתוב בא לפרש ולא לסתום: אמנם ע"ד הדרוש יש לומר דהנה בהא דכתיב וד' פקד את שרה כאשר אמר ותהר ותלד בן למועד אשר דיבר אתו אלקים ע"ז דרש המדרש לא איש אל ויכזב לא כעובדא דבני אנשא דעבדין ומכדבין וכתב באהל יעקב לפרש דלכאורה יקשה מה שבח הוא זה לאלקים שמקיים דיבורו הא גם בני איש כל שהם בכלל אנשים לא ישנו דיבורם אף כי אלקים וכתב דהכוונה הוא דאדם תלוי הבטחתו בהזמן וא"כ יקרה שלא יקיים דיבורו מחמת סיבת השתנות הדבר מזמן הבטחה לזמן העשייה אבל הקב"ה בעת אמירתו תיכף נגמר העשייה וא"כ ממילא לא יוכל להזדמן שינוי כלל כי תיכף נגמר הדבר וזה אמרו ההוא אמר ולא יעשה דהיינו שאמירתו הוא תיכף העשייה וזהו וד' פקד את שרה כאשר אמר דהיינו תיכף באמירתו נגמר הענין ומה שלא הולידה רק לתשעה הוא מסיבה כי כן יסדה אלקים בחק הטבע שתהר תשעה ירחי לידה אבל לצד הקב"ה תיכף באמירתו הי' הפקידה ודפח"ח ולפ"ז גם כאן כיון שעלי בירך אותה לכי לביתך ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו א"כ בין אם היה הגדת עתידות בדרך נבואיי או בדרך תפלה אבל עכ"פ מפאת הקב"ה היה תיכף הענין רק שמצד חק הטבע לא היתה יכולה להוליד זולת אחר ההריון וא"כ עכ"פ בכלות ההריון אזי בוודאי הולידה ולפ"ז לא נוכל לפרש דהיה ההריון אחר תקופת הימים דכיון דהקב"ה מילא שאלתה כדכתיב ויזכרה ד' א"כ נגמר הענין תיכף ועל מה נתאחר עד אחר תקופת הימים וע"כ דותהר הכוונה שכבר הרתה וכמ"ש הרד"ק וז"ב ובזה י"ל דלכך אמרה אל הנער הזה התפללתי ויתן לי אלקים את שאלתי אשר שאלתי מעמו כי היא ראתה כי הולידה למקוטעים וע"כ משום דתיכף מילא אלקים את שאלתה והוצרכה ללדת למקוטעים דכל שאפשר ללדת למקוטעים שוב ההכרח להיות כן דאל"כ לא נתקיימה מחשבת השם ואמירתו דאמירתו כבר היה עשייה ורק שצריך להתאחר כפי הטבע ההולדה וכל שאפשר עפ"י הטבע להוולד שוב לא יתאחר הדבר ולפ"ז שפיר אמרה לו על מה שאמר לה שיתן לה זרע אחר וע"ז הוכיחה דע"כ על הנער הזה הי' הכוונה שהרי נתן לה אלקים את שאלתה וילדה למקוטעים וע"כ דזה היה הכוונה ולא על אחר ובזה נראה לי הטעם דלכך יצחק ומשה נולדו לשבעה ולמקוטעים משום דבהנך דהיה הפקידה ע"י ד' דיצחק ודאי היה בנס עפ"י ד' ובמשה ג"כ החזירה הקב"ה לימי נערותה כדאמרו בב"ב ובסוטה על פסוק ויקח את בת לוי וכיון שהיה עפ"י ד' א"כ כל שאפשר בחק הטבע להוליד א"כ היה מוכרח לגמור הדבר מהר משא"כ הנולדים עפ"י טבע יכול להיות בני תשעה וז"ב ודוק: דף ל"ט אבל הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה ופירש"י ימי ספורו והנה בראשית ההשקפה תמהתי דכאן משמע דימי ספירה דזב וזבה הוה חזקת טומאה ובזבחים דף כ"ט אמר ר"ע