דברי שאול - עדות ביוסף - א רצו

דם מבטל דם וכאן מתורת ביטול נגעו בה כדמייתי ממלא תרוד רקב ושוב ראיתי במ"נ שהרגיש בזה. אמנם לפענ"ד הדבר נכון דהנה טעמו של ר"י ביאר הר"ן דמין במינו אינו מבטל לחבירו ואדרבא אחד מחזק חבירו ולפ"ז י"ל סברא נכונה דבאמת כאן אם לא נימא דנימוח הולד בדם של לידה פשיטא דולד ודם אינם אחת ולא הוה מין במינו ורק דכיון דנימוח בדם ולסברת התוס' דנפל שבשליא אין עליו תורת ניצל ורקב ורק מכח מת שלם הוא דמטמא וכל שמבטל לה שוב אין עליו תורת מת שלם ולפ"ז שוב אף לר"י בטיל דמאי אמרת הא כל מין מחזק את חבירו דניהו דכל שכבר נעשה דם מחזק הדם של נדה להדם של מת אבל עכ"פ נעשה דם ולא שליא שלימה א"כ מבטל לי' מתורת מת שלם ושוב בטל חשיבותו וז"ב מאד מאד. ובזה הנה מקום אתי לומר הא דקמ"ל ר"פ דהיינו טעמא דר"י ובאמת אחיכו עליה וקשה הוא מה קסבר ומה דאמר אפילו כי הא מלתא וכו' לא נודע הכוונה דמה קמ"ל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם נימא טעמא דר"ש משום ביטול ברוב כדמסיק הש"ס אח"כ א"כ ממילא יש לומר דבאמת נפל ג"כ הוה ניצל ורקב ורק דבטל ברוב וא"כ קשה לר"י מאי איכא למימר ולכך קמ"ל דטעמי' משום טומאה שנתערב ושפיר קאמר דהיינו טעמא דר"י ג"כ ודו"ק: דף כ"ז היינו כמי טעמא דר' יהודה ור"י במהד"ק הקשיתי דהא לר"י מב"מ לא בטל והארכתי בזה וכעת נ"ל דבאמת בטומאה אמרו במנחות דף כ"ג דנבילה בטלה בשחוטה שא"א למבטל להיות כבטל ור"ה ור"ח נחלקו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל ואף אם נימא דלענין אכילה ל"ש זאת וכאן לענין טומאה כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' רפ"ד ועיין פר"ח סי' צ"ח לענין מב"מ שהאריך בזה עכ"פ כאן דקאמר דטעמא דר"ש דקסבר טומאה שנתערב בה מעין אחר בטלה וא"כ בזה בטל ברוב ול"ש מב"מ דכאן א"א לטומאת מת שיעשה טומאת דם לידה וכן להיפך ולכך קאמר היינו טעמא דר' יהודה אמנם באמת לפמ"ש התוס' בנדה דף ע"א ד"ה ר"י דלר' יהודה גופא אין חילוק ואף בא"א להיות המבטל כבטל או להיפך ג"כ לא בטל אכתי תקשה על ר' יהודה וצע"ג: שם ע"ב בגמ' משום ביטול ברוב נגעו בה. מכאן הקשה במרדכי סוף חילין לרבינו משולם דס"ל דכל דבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובות לא בטיל א"כ היאך בטל כאן ועיין מלמ"ל במשכב ומושב פ"א הלכה י"ד שהקשה כן. ובאמת לפמ"ש רש"י שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו וא"כ פשיטא דלא מקרי תהלת ביאתו לעולם בתערובות דאטו בפעם אחת נתמחה לגמרי א"כ ניכר מתחלתו שוב שייך ביטול וגם הא ההיתר ניכר מתחלתו דדם הלידה קדם למיחוי הדם וכל שההיתר ניכר מקודם שוב שייך ביטול ועיין בכו"פ סי' ק"ב אמנם אי קשיא הא קשיא איך יבטל הולד ברוב דם לידה הא קיי"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אף שאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו משום דאין איסורין מבטלין זה את זה וא"כ כאן דיש טומאת דם לידה וטומאת ולד איך יבטלו זה את זה וטומאה עדיף מאיסורין וא"כ כ"ש טומאה דאין מבטל זא"ז מכ"ש דאיסורין וכמ"ש רבינו פי"ח מפהמ"ק ה"כ וביותר יגדל התימה על ר' יוחנן דמפרש טעמא דר"ש משום דבטל ברוב והא ר"י בעצמו נחלק בזה בירושלמי פ"ק דחלה עם ר"ל וס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז ועיין בכ"מ פח"י שם דמה"ט פסק רבינו כן וא"כ יקשה עליו איך בטל ברוב והיא קושיא גדולה ונפלאה וצ"ל דר"י לא ס"ל כן רק דמפרש טעמא דר"ש כן וכיון דהת"ק דהוא ר"מ לא ס"ל כן משום דס"ל באמת דלא בטל ואנן באמת קיי"ל כר"מ ובזה עמדתי על דעת רבינו שפסק בפ"ד מבכורות הלכה י"ב דבהמה ששפעה חררת דם נפטרה מבכורה וכן פסק בהלכות אבות הטומאה פ"א הט"ז דבטלה ברוב ואינה מטמאה במגע ובמשא ואילו בפכ"ה מטומאת המת הלכה יו"ד פסק דשליא בבית הבית טמא הרי דפסק דלא בטל ברוב ובש"ס קאמר דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד ורבינו חילק ביניהם ועיין בלח"מ פ"ד מבכורות הלכה י"ב שם שעמד בזה ונדחק ולפמ"ש א"ש דאמת דאמרו ד"א אבל הוא דוקא אם נימא דאיסורין מבטלין זה את זה אבל אם נימא דאין מבטלין זא"ז א"כ בשלמא בבכור דאמרינן דדם הבהמה בטל לולד שפיר דההיתר ביטל את האיסור אבל כאן לענין שליא דטומאת לידה יתבטל בטומאת דם שפיר אין איסורין מבטלין זה את זה ובזה עמדתי על לשון חכמים דאמר רב פפא מ"ט דר"ש קסבר כל טימאה שנתערב בה ממין אחר בטלה ופירש"י אפילו ממין טומאה אם אינה שוה לה בטלה והוא תמוה דלמה נקט טומאה ומאי רבותא דטומאה ולא אמר סתם דבטלה כשנתערב ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דגם ר"פ צריך לבא מטעם ביטול ועיין בתוס' שם ד"ה מ"ט וא"כ יקשה הא אין איסורין מבטלין זה את זה וצ"ל דר"פ לשיטתיה דסובר בזבחים דף ע"ח דאיסורין מבטלין זא"ז ועיין בכ"מ שם דגריס ר"פ ולפ"ז שפיר אמר ר"פ כל טומאה שנתערב בה ממון אחר בטלה ושפיר פירש"י דאפילו מין טומאה אם אינה שוה לה בטלה ודו"ק. ובזה מיושב היטב הא דקאמר ר"פ היינו נמי טעמא דר' יהודה ור' יוסי ועמדתי לעיל בזה דמה קמ"ל ר"פ בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת