דברי שאול - עדות ביוסף - א רפט

חצי זית דאין כאן חתיכה משתי חתיכות. ובזה יש ליישב גם מ"ש התוס' בסוכה שם לדחות הך תירוצא דא"כ מאי קאמר בכריתות שם חתיכה משתי חתיכות א"ב והרי נשאר חצי' ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דזאת א"ב דמר ס"ל דר"נ ור"ז ובכה"ג שנשאר חצי זית חייב ומר ס"ל כרבה לגמרי ופוטר בכה"ג וז"ב. והנה בגוף דברי רבינו מה שנחלק עם התוס' נראה לי ראיה ברורה לדבריו דאל"כ כששאל מאי איכא בין אקבע איסורא לאפשר לברר לימא ג"כ הך נפקותא דאמר לעיל שם בין רבה לר"ז כזית ומחצה דאיקבע איסורא לא מקרי במחצה ולר"ז אפשר לברר וע"כ דגם בחצי זית מקרי אקבע איסורא וכמ"ש שנראה מהלח"מ שם אם כי מלשון רבינו נראה דרק ביש ספק אם יש בו כשיעור הוא מקרי אקבע איסורא הא בודאי אין כשיעור לא מקרי אקבע איסורא אבל העיקר נראה דאף בכה"ג מקרי איקבע איסורא דמכל מקום אסור הוא רק דאינו בחטאת ויש להסתפק אולי הגדולה יש בה כשיעור ובאמת גם לרבה צריך להבין אמאי לא מקרי חתיכה ניהו דאין בו חטאת אבל איסור יש ולכאורה יש לומר לפמ"ש הרשב"א בתשובה סי' רע"ב דאשם תלוי לא משכחת רק כשהחתיכות שוות בצמצום דאל"כ בטל ברוב א"כ בכזית ומחצה לא שייך אשם תלוי כלל דבטל ברוב ובשלמא לר"ז כיון דאפשר לברר איסור ל"ש ביטול אך לפ"ז לא יהי' מקרי אקבע איסורא ג"כ דהרי דלמא הקטן של איסור ובטל ברוב וע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א שם דמכל מקום משכחת לה כשאכל גדול ומ"ש דגם באכל הקטן יתחייב צ"ע לפענ"ד דהא ממנ"פ פטור דאם איסור הוא בטל ברוב ומכ"ש כשהוא היתר ואפשר ליישב דברי התוס' דמיירי שספק לנו אם אולי הראשון אכל הגדול וא"כ בטל השני ברוב ונשאר עוד חציה ולרבי מ"מ חייב דעכ"פ איקבע איסורא או כר"ז דיכול לברר ורבי ס"ל כרבה וכמ"ש למעלה וז"ב ודו"ק: והנה דברי השואל בחידושי הרשב"א שם תמוהין שכתב דלא משכחת רק כששניהם שוות והרי אי אפשר לצמצם. אמנם נראה דכאן אם שניהם שוות חייב וכן אם נימא דאחד מהם גדול ורק דהאיסור הוא גדול הי' ג"כ חייב ורק צד אחד יש שמא האיסור קטן וכיון דשני צדדים יש לחיוב בכה"ג שפיר אמרינן אפשר לצמצם וז"ב. ובזה יש ליישב דברי התוס' דלאחר שנאכל חציה א"כ כאן יש שני ספיקות לפטור דדלמא האיסור היה קטן ואת"ל שהוא היה הגדול או שוות דלמא נאכל כבר ועכשיו נתבטל בהשני' הגדולה בכה"ג ודאי אי אפשר לצמצם ופטור אמנם אי נימא דאקבע איסורא חייב כאן דבשעת שהי' שניהם שלימים הי' חייב דהי' שני הצדדים לחיוב ולפ"ז יש לומר דרבי ס"ל איקבע איסורא חייב ורבנן ס"ל כרבה וכמ"ש וז"ב והיא עצה נכונה: שם ע"ב התם ודאי וודאי הוא אף דאינו רק חזקה על חבר ולמה קרי לי' ודאי וצ"ל דחזקה הבא מכח סברא עדיף מרוב כמ"ש התה"ד סי' כ"ז ובמהרי"ק שורש ע"ב דהו"ל כודאי ובגוף הענין דאין ספק מוציא מידי ודאי בחולין דף י' אמרו ג"כ כן ועיין תוס' כאן ד"ה חבר ועיין ברז"ה שם בבה"מ ותמצא דבר נחמד: דף ט"ז בגמ' חוששת לווסתה וחוששת לראייתה אלמא ווסתות דאורייתא עיין רש"י ותוס' שנדחקו בלשון חוששת לווסתה וחוששת לראייתה וגם מהיכן מוכח דווסתות דאורייתא והא אף אי דרבנן כיון דראתה כעת טמאה גם מזמן הווסת מספק ולפענ"ד לולא פירושם ז"ל הי' נ"ל לפרש לפמ"ש התוס' לעיל דף ב' דטומאת מעל"ע לא גמרינן מסוטה ואינו רק לקדשים וטהרות והא דמטמא מעל"ע אף ברה"ר הוא משום דכיון דודאי ראתה חיישינן ע"ש ולפ"ז י"ל דזו הכוונה דחוששת לווסתה היא אף לחולין דכיון דחזקה דאורח בזמנו בא והיא דאורייתא שפיר אף לחולין מטמינן לה לענין זה מזמן ווסתה וחוששת לראייתה היא רק לקדשים לטהרות דזה מטמינן לה למפרע מעל"ע ובאמת מיירי הכל דזמן ווסתה אינו מעל"ע מזמן ראיתה ומעתה שפיר דייק דע"כ היא דאורייתא דאם היא דרבנן ואינו רק מספק שוב מה לשון חוששת לווסתה דהא לחולין אינו מהראוי לטמאה למפרע דלא גמרינן מסוטה למפרע וע"כ דהוא דאורייתא ולפמ"ש לעיל להמתיק סברת התוס' דכיון דמעל"ע אינו רק טומאה דרבנן לא גזרו בספק רה"י א"כ ע"כ דווסתות דאורייתא וגם לפמ"ש משום דהוה כאין בו דעת לשאול וא"כ ע"כ דווסתות דאורייתא והרי יש בה דעת לשאול מתי זמן ווסתה וחזקה אורח בזמנו בא וז"ב: שם הכא במקור מקומו קמפלגי אמרתי בזה דבר חריף ומצאתי בס"ט סי' קפ"ז ס"ק טי"ת שרמז לזה אף שלא ביאר הדברים ותורף הדברים דלרשב"ג דס"ל דמקור מקומו טמא יש כאן ס"ס דספק אחר מתיר יותר מחבירו וכמ"ש דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל אבר"ק האלברשטאט משא"כ לרבי ממנ"פ טמא. אך יפה השיב בס"ט דשם מיירי ביודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכמ"ש התוס' ד"ה ומ"ס ויש ליישב עפ"י דברי הש"ך סי' קפ"ז ואכ"מ: שם ע"ב בדקה בעד ואבדה אסירה לשמש עד שתבדוק לכאורה קשה דלמה תהיה אסורה לשמש הא באמת אינו רק חשש דרבנן ולכל הפוסקים אינו רק בעסוקה בטהרות בלבד והרי לא ארגשה ואינו רק חשש שמא סברה הרגשת שמש הוא וא"כ ניהו דחז"ל תקנו