דברי שאול - עדות ביוסף - א רפה

לובלין יש ליישב גם קושיתו הראשונה על הכ"מ דבדף ל"ט לא נקט רק מעל"ע אבל בריש נדה דחשיב פקידה ג"כ נ"מ לענין אם בדקה בחצי יום וא"כ א"א לומר שרבינו נקט לשון הש"ס דדף ל"ט ששם לא הזכיר רק מעל"ע ורבינו נקט מפקידה לפקידה וע"כ דיצא לו מריש נדה ותרי שם נקט כל הנשים וצ"ע למהר"ם מלובלין הא דפריך בדף ל"ד למה לי למתני דאין אומרים תטמא מעל"ע אלא מפקידה לפקידה ודו"ק שם ועיין בירושלמי פ"ק דנדה ה"ב אם במשמע ר"א טפי אחד ור"י מפי שנים וכו' ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ז ובשו"ת ב"ח הישנות סי' ע"ד ובשו"ת פני יהושע חלק אהע"ז סי' ט"ו וסי' י"ז ודו"ק היטב: שם בגמרא מ"ט דר"מ דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד ורבנן אר"י זו ש"ז וכו' ור"א אמר אלו מי הנדה לכאורה קשה לי למה לא אמר לרב דס"ל מעיין אחד הוא וכן קי"ל אלו דמי לידה ודמי טוהר ובשופעת מתוך שבעה לאח"כ וכן להיפך דבא טהור מטמא ואולי זה לא מקרי בא טהור מטמא רק דבאמת הדם טמא וכעת הוא גזה"כ דטהור אבל לא בא טהרה מתוך טומאתו וכן להיפך וכדאמר רב התורה טמאתו והתורה טהרתו מיהו גם עי נדה לא בא הטהרה מתוך טומאה. ואולי כיון שבא הטהרה ע"י הזאתו והטומאה ע"י הזאתו ועיין תוס' ד"ה ונוגע מקרי טהור מטמא ובזה מיושב מה דלא אמר כמה דברים שחשב במדרש רבה פרשת חקת שמטמא ומטהר משום דזה אינו בא מכח הטומאה רק שגזה"כ היא וכאן לא קחשיב רק מה שבא ע"י הטומאה וזהו דמסיים והיינו דאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והיינו דבא לשלול מ"ש במדרש דקאי על פרה אדומה ולזה אמר הש"ס דזה אין חידוש כ"כ דגזירת הכתוב היא אבל עיקר החידוש איך יוכל לבא הטהרה מתוך הטומאה ועיין בספר החינוך פרשת אחרי דדם טהור דהיינו ירוק וכדומה אינו בא ממעיין אחד ולכאורה ראיה מכאן דאל"כ הו"ל למחשב אבל לפמ"ש אין ראיה:. דף ט' בתוס' ד"ה הא במ"ש וי"ל דסמוך ארישא דתנא בפ' ב"כ הגיע שעת ווסתה ולא בדקה טמאה אלמא ווסתות דאורייתא. עיין מהרש"א שתמה דמה אולמא הרישא מסיפא דגם הרישא יש לפרש דמיירי בראתה כעת ע"ש. ולפענ"ד י"ל בפשיטות דכיון דתני בסתם דהגיע וסתה ולא בדקה טמאה והרי אינה טמאה רק כשבדקה וראתה כעת וא"כ יהיה מכשול בזה ול"ש לומר דמיירי בכה"ג משא"כ בסיפא דבאמת רק מכללא שמיע דאי לא הוי חרדה היא טמאה י"ל דא"י להוציא ממשמעות רק באופן שראתה כעת בזה היא דטמאה למפרע איברא דיש לדחות דרישא מיירי ג"כ כשבדקה כמו בסיפא דע"כ מיירי בבדקה כעת ומצאה טמאה למ"ד דווסתות דרבנן וה"ה ברישא. ובזה יש ליישב קושית מהרש"א השניה דבאמת כאן אזיל הש"ס אי נימא דר"מ קאי ארישא ג"כ והכי מקשו התוס' כיון דבפ' כל היד מוכיח מהכא דסבר ר"מ ווסתות דאורייתא ואיכא מאן דמפרש התם דרישא כלה ר"מ א"כ היכא מוכח הכא מרישא ושם מהסיפא דלמא מיירי בבדקה וא"ל דא"כ לא היה לו לכתוב דז"א דאדרבא בשביל דסמך אסיפא ודו"ק כי קצרתי. שם בד"ה מאי בגליון סברא היא דטהור באם מזין עליו כצ"ל באם ובקצת ספרים בח' או בא' וכתב מהרי"פ צריך תיקון והגה"ה ולפענ"ד כמ"ש. דף י' ע"ב שתים בימי עבורה ואחת בימי מניקתה. המהרש"א הקשה דאם נימא עונה בינונית אחת לשלשים יום א"א לאשכוחי אחת בימי מניקתה דהו"ל דמי טוהר ודבריו סתומים ולכאורה כוונתי דאף אם תראה הו"ל דמי טוהר אבל מ"מ אין קושיא דמ"מ כל סלא ראתה הו"ל הפסקה. אך לפענ"ד כוונת המהרש"א דל"מ למ"ד שני מעיינות הן א"כ אף שלא ראתה דמי טוהר היינו דנפסק אותו מעיין הטהור אבל הטמא אין ראיה דנפסק ועיין בתוס' דף י"א ע"ב ד"ה אפילו דמימי טהרה לימי טומאה לא מקרי הפסקה ועמ"ש המהרש"א ומ"ש שם אלא אף לרב דס"ל דמעיין אחד הוא מ"מ מימי טהרה לטומאה לא מקרי הפסקה וכמ"ש וזה קאי אליבא דרב שם דס"ל מעיין אחד. איברא דהמהרש"א כתב שם דלהשלים לג' עונות שפיר תשלים וא"כ ה"ה כאן. אמנם באמת לפענ"ד סברת המהרש"א דהרי בימי מניקתה הטעם דטהור משום דדם נעכר ונעשה חלב או דאיבריה מתפרקין ולפ"ז אין ראיה ממה דהפסיקה אז לראות דהא איבריה מתפרקין או דנעשה חלב אבל בדם לא הפסיקה וז"ב ולפ"ז מעוברת ומניקה דנראה דמשום חד טעמא הוא דדעיה מסולקים שפיר משלים לג' עונות דעכ"פ חזינן דדמיה מסולקים אבל כשכל ג' הפסקות הוא בתוך ימי טוהר לא מקרי הפסקה ועיין במהרש"א שם אמנם כאן מקשה המהרש"א שפיר דמה נ"מ אם נחשב הפסקה הא אף אם נימא דלא מצטרף כיון דעונה היא עונה בינונית משלשים יום אף שתראה אח"כ הא יהיה עדן ימי טוהר ולא תטמא עוד וא"כ שפיר הקשה המהרש"א ובספר ס"ט ראיתי שתמה על המהרש"א שנעלם ממנו שזו קושית הש"ס בדף ל"ו ללוי ולא דק במחכ"ת דשם מקשה הש"ס ללוי דאמר שתי מעיינות הם למה לי הפסק שלש עונות הא הוה מעיין אחד וע"ז אמרו בש"ס שם דצריכה שהפסוק משהו כדי שיעלו לה לשלש עונות וע"ז הקשה המהרש"א דאכתי מה נ"מ הא אף