דברי שאול - עדות ביוסף - א רפב

להבין דניהו דהככר אין בו דעת לשאול אבל האדם הנוגע בככר הרי יש בו דעה לשאול כמ"ש התוס' בדף ג' ד"ה מודה ואף לפי מה שפקפקתי לעיל בזה מכל מקום הרי חיישינן שמא ע"י אדם בא הטומאה והו"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם דנשאלין עליה. אך זה אינו דממנ"פ אם תחוש שמא בא ע"י אדם מה"ת דתיזיל לחומרא תיזיל לקולא דלא נגע כלל וכדאמרו באמת שאני אומר אדם טהור נכנס שם ונטלה וזה באמת הטעם ובזה מיושב מה שהקשו התוס' דהכא תלינן באדם טהור ובפסחים תלינן באדם טמא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כאן דיש ספק כלל שמא לא ע"י אדם בא וא"כ הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול ורק דחיישינן שמא בא ע"י אדם והו"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם וכיון שכן שוב שפיר תלינן באדם טהור דזה גופא ספק אם הוה טומאה כלל והוה כעין שני צדדים להתיר שמא לא בא ע"י אדם כלל ואז טהור לגמרי ואת"ל ע"י אדם דלמא ע"י טהור וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דמקשה הס"ט בהא דפריך הש"ס כדי האי ככר ספק טומאה ברה"י וכו' וכתב רש"י דלפ"ז הי"ל להקשות ג"כ גבי מחט ומטלית כה"ג וכיון שכן שוב מוכרח לתרץ גם בהני דהו"ל אין בו דעת לשאול וא"כ אין התחלה כלל לקושית הש"ס ממחט ומטלית דהא הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול וכקושית התוס' גבי ככר ותירוצם ל"ש ע"ז ע"ש שהניח בקושיא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש חשש על האדם הנוגע והא יש בו דעת לשאול וכמ"ש וא"ל דא"כ יקשה להיפך כיון דיש בו דעת לשאול הוה ליה ספק טומאה ברה"י דזה אינו דלפמ"ש התוס' לעיל דבטומאה דלמפרע ל"ש למילף מסוטה וביארתי שם הטעם דלענין זה הו"ל אין בו דעת לשאול ועיין בתוי"ט פ"ד דטהרות תמצא און לי רק דבקדשים כיון דתלינן למפרע א"כ הו"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם וכמו שהארכתי שם וא"כ זהו גופא קושית הש"ס דע"כ דלא תלינן וכשעת מציאתן אזלינן בין לקולא בין לחומרא דאם תלינן לקדשים שוב הו"ל ספק טומאה ברה"י דהוה ספק טומאה הבאה בידי אדם וע"כ דלא תלינן ושוב הוה כאין בו דעת לשאול ודו"ק היטב כי חריף הוא. ובזה מיושב קושית הס"ט שם דהקשה לפמ"ש התוס' דבטומאה למפרע לא שייך למילף מסוטה א"כ אין מקום לקושית רש"י דבככר ומחט הו"ל ספק טומאה למפרע. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא ילפינן מסוטה הוא משום דהו"ל אין בו דעת לשאול וא"כ אם תלינן בקדשים שוב מטמא למפרע וכמ"ש ודו"ק היטב. והן נסתר מחמתו מ"ש הס"ט לפרש בדברי התוס' ד"ה שכל דפירשו דלכך במחט תלינן כשעת מציאתן אף להקל משום דמוקמינן הטהרות על חזקתן וכתב הס"ט דאף דמיירי ברה"י מכל מקום למפרע לא ילפינן מסוטה. ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דבאמת בקדשים תלינן להחמיר וכמ"ש התוס' בעצמם לעיל וכמ"ש בטעמם וע"כ הוא יתד שלא תמוט בסוגיא וכוונת התוס' פשוטה דכל דיש חזקת טהרות וחזקה דכשעת מציאתן תלינן להקל אף בקדשים וזו באמת קושית הש"ס וכמי שפירשתי כאן וגם מ"ש הס"ט להקשות דנוקי המחט בחזקת שלימה עד עכשיו עיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ל"א מ"ש בזה ועיין בתבואות שור בבכור שור במ"ק מ"ש בזה והרבה יש לי להאריך אלא שאין לי ספרים פה אולי יחנני ד' לבאר הדברים בל"נ אשנה פרק זה באורך. והנה במ"ש למעלה בטעם דלכך לא ילפינן למפרע משום דלענין זה הו"ל אין בו דעת לשאול ראיתי במהרש"א שם שכתב דהיכא דליכא חזקת טהרה אף למפרע טמא ומהר"ם מלובלין חולק ולפמ"ש הדין עם המהרש"א דכל דאין לו חזקת טהרה שוב הו"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם דנשאלין עלי' וכפמ"ש באורך בדף ב' בטעם הדבר ובמ"ש בטעמו של המהרש"א יש ליישב קושית השב שמעתתא פרק י"ב על המהרש"א ודו"ק: שם ע"ב בגמ' מ"ט דרבנן ופירש"י מאי האי שיעורא דמעל"ע. אין כוונת רש"י שהיאך מצינו שיעור למעל"ע דכבר נמצא בכמה מקומות שחששו חז"ל שיעור מעל"ע ועיין בגיטין דף ל"א ועיין בר"ש פ"ב דזבין משנה ג' ועיקר הקושיא כאן דממנ"פ אם תחוש שמא עם סילוק ידיה ראתה א"ב מפקידה לפקידה נמי ואם לא דיה שעתה ולזה כיוון רש"י באריכות לשונו ודו"ק: שם חכמים תקנו להם שתהי' בודקת שחרית וערבית ופירש"י להוציא מכלל ספק טומאה הסט נדחק דהא מדינא דיה שעתה ומה צריכה להוציא מידי ספק. ולפענ"ד בפשיטות דהנה כל הטעם דדיה שעתה ולא חיישינן שמא כותלי ביה"ר העמידוה או שמא הרגישה ולאו אדעתה משום דרוב נשים מרגישים ואין כותלי בית הרחם מעמידין והנה כבר נודע מ"ש הרמב"ן ריש גיטין גבי רבנן הוא דאצריך דתקנה עושין אף משום מיעוט ולכך שפיר תקנו חז"ל תקנה שתהי' בודקת שחרית וערבית משום מיעוט דאין מרגישות דבעולם יש המיעוט ג"כ וז"ב ופשוט: דף ה' לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. צ"ע דהא אינו רק מדרבנן וא"כ אדרבא לקולא מוקמינן ואולי ספק פלוגתא דרבוותא שאני: שם ר"מ היא דמחמיר בכתמים. עיין תוס' מ"ש בזה דר"מ מחמיר בכמה דוכתי. ולפענ"ד נראה דבאמת הכ"מ הקשה על כל כתמים דהא הוה ס"ס