דברי שאול - עדות ביוסף - א רפא

עומדת והלל אומר כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמה אחזקה והיינו כמ"ש לעיל דהכוונה היא הואיל והיא עלולה לראות שוב הוה חזקה שלא נתבררה בשעתה וע"ז בא שמאי לומר דזה אינו דכאן הוה חזקה שנתבררה דכיון דלא ראתה בהרגשה שוב אינה מטמאה וא"כ נתברר החזקה בשעתה כיון דלא ארגשה מסתמא לא תראה ואף דכעת באמת ראתה בלא הרגשה עכ"פ כיון דלרוב פעמים רואה בהרגשה שוב מקרי חזקה שנתבררה ושפיר אוקמוה על חזקה של טהרה. שם משמשת במוך מא"ל עיין רש"י שפירש דשלש נשים משמשות במוך ובחידושי הר"ן כתב דז"א דהא אותן נשים הן מאותן ארבעה שדיין שעתן ומכל הנשים דמשמשות במוך פריך וצ"ע דהא אסור לשמש במוך דאנן קי"ל כרבנן דר"מ ועיין יבמות דף י"א ובכתובות ל"ט והרי אסור לשמש לרבנן ומה קושיא על שמאי משמשת במוך מא"ל. ודוחק לומר דפריך באם עברה ושמשה במוך דכיון דהוא מידי דל"ש וכמ"ש הריטב"א בכתובות דף נ"ד א"כ פשיטא דלא גזרו ע"ז שתהיה מטמאה למפרע. וגם קשה דע"כ צ"ל דקושית הש"ס דמשמשת תמיד במוך כמ"ש רש"י דהמוך היא במעיה כל שעה וא"כ איך שייך לומר דתעשה איסור תמיד ואם לא תשמש במוך תמיד שוב ל"ש להקשות דאטו יקרת דוקא שבאותה שעה שתשמש תראה דם ומה קושיא וע"כ שמשמשת תמיד והרי אסורה. ומכאן ראיה ברורה לשיטת ר"ת דלאחר תשמיש מותרין לשמש כל הנשים ושפיר מקשה הש"ס. ומהתימה על התוס' בכתובות דף ל"ט דהביאו מכאן ראיה לפירוש רש"י ולא הרגישו דאדרבא לרש"י אסור לשמש כלל וצ"ע עוד קשה לי כיון דשמאי קאי באין לה ווסת דביש לה ווסת קי"ל דדיה שעתא א"כ הא באשה דאין לה ווסת אסורה לשמש כ"א בבדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש וא"כ ל"ש לטמא למפרע ועיין יו"ד סי' קפ"ו לשיטת הראב"ד והרא"ש והמשמשת בעדים הוה כפקידה וא"כ י"ל דב"ש ס"ל כה"ג דדיה שעתה ומה קושיא ולשיטת הרמב"ם דס"ל דאף ביש לה ווסת צריכה בדיקה קודם תשמיש ולאחר תשמיש א"כ כל אשה משמשת בערים ואיך יתפרש המחלוקת ב"ש וב"ה וחכמים וצ"ע ( שוב ראיתי בר"ן עצמו לענין אשה מרגשת שכתב שכל שרוב פעמים מרגשת מיעוט שאינ' מרגשת ל"ש ול"ח א"כ מכ"ש לענין לשמש במוך דל"ש ומה"ת לחוש לזה וצע"ג). שם ע"ב והא שמאי והלל מודו בקופה דטהרות הראשונות טמאות הקשה במ"נ מה קושיא דלשני דשם מיירי בקופה שנשתמשו בה בני דעת דהו"ל יש בו דעת לשאול דספיקו טמא וכאן מיירי שנשתמשו בה ע"י אינו בר דעת ור"י מטמא משום חזקת מציאתן עוד הקשה דלישני דמיירי שמאי והלל במכוסה וא"כ ע"כ ע"י אדם נפל והו"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם ור"י וחזקי' מיירי באינו מכוסה. ולפענ"ד קושיתו הראשונה בפשיטות ל"ק דכבר כתבו התוס' בע"א בד"ה מודה דאדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקרשים וזה יש בו דעת לשאול ע"ש וה"ה כאן אף דנשתמש בה ע"י שוטה מכל מקום אם אנו דנין אם נטמאו הטהרות לענין אדם שנגע בה זה מקרי בר דעת. הן אמת דדברי התוס' צ"ע דא"כ לעולם לא תמצא דבר שאין בו דעת לשאול כיון דאנו דנין על האדם שנוגע בה והוא יש בו דעת לשאול וצ"ע ברבינו פט"ז מאה"ט: דף ד' בגמ' וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן הקשה במ"נ דהא משנה מפורשת בפ"ט דכלים משנה ג' השרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור טהור שאני אומר חי נפל ועכשיו מת הרי דאף דע"כ אם תי' נפל מה ע"כ ע"י תנור נפל לנחושתו והיה מטמא התנור אפ"ה אנו תולין שחי הוא נפל ועכשיו מת וא"כ הדברים סותרים. והנה לפמ"ש התוס' דהכא דוקא לקדשים מיירי א"כ לק"מ דיש לומר דשם מיירי לענין חולין אמנם לפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ג' להוכיח מהרמב"ם דסובר דאף לחולין טמא וטומאתו ודאית דמטמא אף ברה"ר ע"ש כי אינו לפני כעת א"כ קשה וגם חילוקו שכתב לחלק בין היכא דאפשר לומר שזמן רב מת תלינן ע"ש א"כ אדרבא שם בודאי יקשה דנתלה שזה זמן רב מת דלא ראוהו חי מבערב אמנם הנראה בזה דע"כ לא תלינן בשעת מציאתן רק באותו מקום אבל ממקום למקום לא מחזיקין טומאה וא"כ כאן דכעת הוא בנחושתו של תנור ואינו באוירו ואינו מטמא א"כ איך אפשר לחוש דלמא מת בעודו בתנור דזה אין מחזיקין ממקום למקום וגדולה מזו כתב בשו"ת ש"ב בעל נודע ביהודה מהד"ק חלק אבהע"ז סי' ל"א והרבה יש להאריך בזה, אלא שאני כעת בכפר בלי ספרים אבל כאן א"צ לאריכות דהא תני עלה כשעת מציאתן ובמקום מציאתן הרי דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום וז"פ. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמר כאן וכ"ת ה"מ לשרוף אבל לתלות תלינן והתנן מחט שנמצאת חלודה וכו' והיאך ס"ד לומר כן דא"כ היאך תנן בפ"ט דכלים הנ"ל דטהור והא מתלי תלינן וצ"ל כתירוץ הראשון שכתבתי דשם מיירי בחולין ובחולין אין תולין ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ומי וע"ד שכתבו התוס' דא"כ דחמור כ"כ א"כ יקשה הך דפ"ט דכלים הנ"ל: שם בגמ' ככר הנתונה ע"ג הדף. הקשו בתוס' דמה קושיא והא שם הוה אין בו דעת לשאול כדמסיק הש"ס ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך