דברי שאול - עדות ביוסף - א רפ

סי' ק"ו ושעה"מ הלכות סיכה ולפ"ז שם דהספק היא על תוך למ"ד או אחר למ"ד שפיר אין לו חזקת חי דעומד למות ולמיתה דזמן מרובה חיישינן אבל במיתה דזמן מועט ודאי ל"ח ולכך כשראוהו חי מבערב ודאי דל"ח דלמיתה דיומא ודאי ל"ח ולפ"ז שפיר הביאו התוס' ראיה מנגע באחד בלילה אף דכעת מת מ"מ היה לו חזקת חי ובזה נראה לפענ"ד המשך דברי התוס' מה שלמדו לענין גבינות דהנה לפמ"ש חזקת חי ל"ש רק על זמן מועט ולא על זמן מרובה לפ"ז כל חזקת חי לא נתבררה בשעתה רק אח"כ דהא לזמן מרובה שייך לחוש שמא ימות ורק אח"כ דחזינן דחי זמן מרובה שייך חזקת חי א"כ שוב הוה כחזקה שאינה מבוררת אמנם ל"ד דשאני טריפה דעל כל רגע יש לחוש שמא נטרפה אבל חזקת חי עכ"פ לזמן מועט הוה חזקה ברורה ולכך שפיר כתבו התוס' דמ"מ אין ללמוד לגבינות דשאני התם דהוה חזקה שלא נתבררה כלל: דף ג' ואבעיא היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה וכו' הדבר תמוה דלאיזה צורך אמר כן הא לל"ק לכ"ע ילפינן סוף טומאה מתחלה גם לרבנן דר"ש ועכשיו רצה הש"ס לחדש דלרבנן לא יליף סוף טומאה מתחלת טומאה אבל ר"ש כדקאי קאי ועיין רש"י שכפי הנראה הרגיש בזה וכתב דכיון דלרבנן לא יליף סוף מתחלתו א"כ קשה גם לר"ש ועיין מהר"ם לובלין אבל הדבר תימה דלא נזכר כלל בש"ס ועכ"פ היה לו להתחיל בדברי רבנן. והנראה בזה דלכאורה צ"ב בהא דקאמר הש"ס ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספק לא מחתינן ליה טומאה וצ"ב דאם נימא דנלמד מסוטה גם ספק נגע ברה"ר דאף דבסוטה טהור ברה"ר משום דל"ש סתירה אבל בספק טומאה טמא אף ברה"ר כמו דרצה הש"ס לפרש בל"ק א"כ וקשה כיון דבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי א"כ ל"ש לומר דלא מחתינן מספק טומאה עליו והא ל"ש כלל ספק דהו"ל כודאי ואם הי' נודע לנו בודאי שנטמא ל"ש זאת וא"כ גם בזה כיון דבספק טומאה שוה רה"ר לרה"י והו"ל כודאי א"כ ל"ש סברת הש"ס וצ"ל דבאמה ע"ז אנו דנין דכיון דהספק עשהו כודאי זה כששייך עכ"פ ספק אבל כל שמספק היה טהור א"כ מכ"ש דלא נעשה כודאי ולפ"ז חידש הש"ס כאן הסברא מהיפך להיפך דלר"ש דס"ל ברה"י אינו רק ספק א"כ פשיטא דברה"ר היה מקום לומר דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. ולפ"ז לר"ש איכא רבותא יותר דלדידיה ודאי שייך לחלק בין סוף טומאה לתחלת טומאה ולכך הקדים לר"ש יותר דאפ"ה יליף סוף טומאה מתחלת טומאה ולרבנן להיפוך ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' ריש כדה דכיון דלענין טומאת מעל"ע לא מטמאין רק לקדשים ולתרומה ומקלינן בזה אמאי מחמרינן אף ברה"ר ובכל ספק טומאה ברה"ר טהור. ולפמ"ש מיושב דבכל ספק טומאה אם נחמיר ברה"ר ונדמהו לסוטה והיינו דאף דבסוטה טהור משום דליכא סתירה אבל ספק טומאה רה"ר שוה לרה"י א"כ שייך לומר דמספיקא לא מחתינן טומאה וא"ל דהוה ודאי דע"ז אני דנין דאף ספק לא הוה וכ"ש דלא נחשבהו כודאי אבל לטומאת מעל"ע דל"ש בסוטה כלל ורק בקדשים החמירו א"כ אין חילוק בין רה"ר לרה"י דל"ש לומר דמספק לא מחתינן טומאה דהרי הלל אמר דל"ש חזקה כלל דעלולה לראות. ובאמת שכעין זה כתבו התוס' לתרץ אבל לפמ"ש ימתקו הדברים ודו"ק: שם כיון דאיכא שרצים דמגופי' ושרצים דאתו מעלמא כתרתי לריעותא דמי והיא תמוה דמה סברא היא זו ולפענ"ד נראה עפ"י דברי הרשב"א והר"ן דכל דיצא מחזקתו בבירור ולא נודע מתי יצא מחזקינן למפרע ולפ"ז זהו ודאי דשרצים דאתו מעלמא א"א לומר דאתו ברגע זו דהיכן בא ברגע הלז לכאן והא צריך שיהיה ההליכה משם לכאן דבשלמא שרצים דגופא י"ל דנולד מן העיפוש ועתה נתהוה כאן וגם בלא"ה מגופי' י"ל דברגע הלז בא אבל בשרצים דעלמא ע"כ נשתרבב לכאן ומת כאן דאם לא נשתרבב לכאן בודאי היה צריך מעשה להביאו לכאן וא"כ ניהו די"ל דשרצים דגופי' הוא ועתה מת אבל עכ"פ שרצים דמעלמא ג"כ שייך חשש ובזה שוב יש לחוש גם למפרע לכך היה כתרתי לריעותא ודו"ק: שם הואיל ואשה מרגשת בעצמה היינו משום דרוב דעים באים בהרגשה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מנדה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי רש"י בנדה דף ט"ז שכתב בהא דאמרו דהגיע שעת ווסתה אסורה דקסבר ווסתות דאורייתא ופירש"י הלמ"מ דמחזקינן ליה בטומאת ספק והוא תמוה דלמה לא יהיה ודאי ולפמ"ש יש לומר כיון דהיא לא הרגישה רק שיש לחוט שמא הרגישה ולאו אדעתה וא"כ עכ"פ יש רוב כנגדו דעפ"י הרוב היא מרגשת ומה"ת לתלות דהרגישה ולאו אדעתא או דסברת מ"ר היא מה"ת להחזיק ריעותא ואף דיש חזקת הא רוב עדיף מחזקה ולכך לא הוה רק ספק דאף דהרוב עוקר להחזקה כאן דיש לומר דהרגישה ולא אדעתה הו"ל ספק כנלפענ"ד: שם ואבע"א היינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה והקשו בתוס' כשבדקה עצמה ולא מצאה טמאה מא"ל לפענ"ד נראה דכוונת הש"ס היא דהנה לעיל מפרש טעמא דשמאי דאשה בחזקת טהרה