דברי שאול - עדות ביוסף - א רעו

או לא היה עד השתא. ובאמת שיש לבאר בזה דברי התוס' במ"ש דלא גמרינן מסוטה טומאה למפרע והיינו שזה ל"ד לסוטה דבסוטה אין הספק רק אם היה כאן בעת קבלת הטומאה אבל דברי הר"ן תמוהין דהר"ן לא מחלק רק דבסוטה אין לנו לספק על הנותן הטומאה דאם היה הבועל שם היתה מתטמאת ולדבריו גם בשרץ אם היה ברור לנו שהיה השרץ למפרע הי' בודאי מטמא וא"כ מה מדמה לאשה וצע"ג: שם בגמרא והלל כי אמר העמד דבר על חזקתה היכא דלית לי' ריעותא מגופא עיין רש"י ותוס' שמביאין הגירסא ה"מ כגון ספק נגע ספק לא נגע ורש"י דחה לאותה גירסא דספק טומאה ברה"ר דטהור הלכתא גמירי לה והתוס' מקיימין הגירסא והנה מדברי רש"י ותוס' אלו וכן בדברי התוס' ד"ה מעל ע משמע דגם נדה שייך לחלק בין רה"ר לרה"י ובאמת בתוס' סוטה דף כ"ח ע"ב ד"ה ברה"ר כתבו דלא ילפינן מסוטה אלא היכא דספיקא יכולה להיות גלויה לכל אבל האי דנדה דהמגע ודאי רק שספק אם ראתה או לאו ומקום המקור מקום סהר היא ול"ש לומר בו רה"ר אף אם נולד ספק ראייתה ברה"ר ע"ש ומבואר דנדה אין שייך לחלק בין רה"י לרה"ר והנה דברי התוס' דסותרין זא"ז אין תימה כ"כ כמ"ש המהרש"ל דרבים הי' בעלי התוס' אבל עכ"פ צ"ב לדברי התוס' בסוטה היאך מקום להגרסא שמביאין רש"י ותוס' אך לפענ"ד היה נראה דאדרבא בזה יתיישב היטב דברי הש"ס דבאמת צ"ב לדברי התוס' בסוטה לא הוצרך הש"ס לסיים אבל הכא כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקה והרי הי' לו לחלק דבנדה ל"ש לחלק בין רה"ר לרה"י. אך נראה דבאמת גוף הסברא כיון דמגופה קא חזיא לא מוקמינן אחזקה ופירש"י דעלולה לראות ובאמת צ"ב דא"כ אמאי לא נחמיר גם לחולין ועיין מהרי"ט בראשונות סי' י"א וסי' מ"א וסי' נ"א ובמח"א הלכות אישות סי' ג' ובשעה"מ הלכות אישות פ"ג הי"ד שהאריכו בביאור דברי הש"ס הלז ולפי דברי התוס' בסוטה יתיישב היטב דבא הש"ס לשלול דל"ש כאן ספק טומאה ברה"ר דדוקא ספק נגע הוא דמחלק בין רה"ר לרה"י משום דהספק יכול להגלות אבל הכא דאין הספק על המגע רק על הראיה מתי ראתה וא"כ גם ברה"ר כיון דמגופא קחזיא אין חילוק בין רה"ר לרה"י דהמקור היא בסתר וכמ"ש התוס' שם ורק לחולין ל"ש למילף מסוטה לענין למפרע וכמ"ש התוס' ד"ה מעל"ע אבל בקדשים דמחמרינן לטמא למפרע א"כ גם ברה"ר טמא וז"ב מאד ומ"ש רש"י דספק טומאה ברה"ר לאו משום חזקה הוא אלא משום דהלכתא גמירי לה עיין תוס' בנדה שם ובחולין דף ט' ובסוטה שם ובמהרש"א בחולין ובנדה ותמצא דעיקר היא בשביל החזקה ע"ש ודו"ק ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ק"כ שהיה בהעלם עין ממנו דברי התוס' בסוטה הנ"ל כמ"ש בנו בהג"ה. אבל לא ידעתי מדוע לא זכר בנו שבנדה בתוס' מבואר להיפך וגם בדברי התוס' בסוטה לא דק דשם דבודאי נגע רק שהספק על הראיה הוא דכתבו התוס' דל"ש לחלק בין רה"ר לרה"י דמקום הטומאה היא בסתר אבל אם ספק אם נגע דיכול להגלות הספק ברה"ר טהור א"כ שם דהספק היא שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דיוכל להגלות הספק שייך לחלק בין רה"ר לרה"י אך לענין דינא יפה כוון הנוב"י שם דלענין איסור לבעלה ל"ש לחלק בין רה"ר לרה"י וכ"כ התוס' בב"ק דף י"א ד"ה דאין וע"ש במהר"ם שיף ובש"ש שמעתא א' פי"ב. ובגוף דברי הש"ס כאן הנה לפמ"ש הגאון מוהר"ח כהן ר"פ הובא בשו"ת נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ס"ג דמה שאמרו אשה בחזקת טהרה עומדת אין פירושו שמעמידין אותה כמו שהיתה עד עתה אלא פירושו של חזקה היא חזקת הגוף שמעמידין אותה בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת ווסתה וחזקת גוף עדיף מחזקת טומאה והנוב"י השיג עליו ואני כתבתי בתשובה בזה. וכעת אני אומר דמכאן קשה לדבריו דהרי כאן אמרו אשה כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקה ופירש"י שעלולה ומועדת לכך וקשה הא היא בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת ווסתה וא"כ הו"ל חזקת הגוף אלימא והיאך נחמיר עליו אף לתרומה ולטהרות ובשלמא אי אמרינן דהוא משום חזקת טהרה ולא בשביל חזקת הגוף א"כ באמת אינו ברור כ"כ החזקת טהרה של אשה דהא עלולה לראות דם ולא תהיה טהורה והו"ל כמו עתים חלים ועתים שוטה שכתבו התוס' דל"ש להעמידהו בחזקת בריא כיון דהוא עתים כך ועתים כך וע"ש ביבמות דף ל"א ולכך מחמרינן לתרומה ולקדשים ולא לחולין דעכ"פ אינה ג"כ בחזקת טמאה אבל אם נימא דהיא חזקת הגוף שמסולקת מדמים א"כ פשיטא דכיון שהוא אלים אף מחזקת טומאה דמקדם וכמ"ש הגאון מוהר"ח שם מכ"ס דלא אמרינן דעלולה ומועדת לכך וצע"ג. אמנם אחר העיון הדבר נכון דבאמת שמאי והלל נחלקו באשה שאין לה ווסת דבאשה שיש לה ווסת לכ"ע דיה שעתה כדאמרו במשנה וא"כ כל שאין לה ווסת שפיר אמרו דעלולה לראות בכל שעה. ובזה נראה לפענ"ד דזה הטעם דכל אשה שיש לה ווסת דיה שעתה כיון דכל טעמו של הלל הוא משום דעלולה לראות ל"ש חזקת טהרה וכל שיש לה ווסת הרי יש לה חזקת הגוף וזה אלים טובא וע' ברס"י דכתב דחזקה דאורח בזמנו בא וזה לדברי האומר דווסתות דאורייתא דלמ"ד דרבנן ניהו דרבנן החמירו