דברי שאול - עדות ביוסף - א רעא

מלואים שם. אמנם לפענ"ד נראה בפשיטות דבאמת בלא"ה קשה כיון דבעינן כוונת שומע ומשמיע א"כ יקשה ל"ל שיוציא אותו ת"ל דשומע ממנו ויוצא בהרהור למ"ד הרהור כדיבור דמי. וצ"ל דל"מ לפי מה שנראה מהב"ח ס"ס תרצ"א דאף אם לא שמע מקצת הדברים נמי יצא בכוונת המשמיע בלבד א"כ נ"מ בכה"ג אלא אף לפמ"ש המ"א סי' תר"ץ ס"ק ט"ו דעכ"פ אם לא כוון בענין אחד ודאי דיוצא בכוונת המשמיע א"כ נ"מ בכה"ג. ומעתה גם קושייתו ל"ק דנ"מ דאינו יוצא בחש"ו לענין שצריך לכוין מראש ועד סוף. ובלא"ה נראה דבמגילה כ"ע מודים דאינו יוצא בהרהור דבעינן פרסומי ניסא ובהרהור לא מפרסם הנס וגם הט א בעצמי היטב אשר דיבר בזה דלא יצא בהרהור כיון דקריאת הקורא לא נחשב לקריאה א"כ הוא מהרהר ע"פ. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית התוס' בדף ד' שהקשו דאם נימא דנשים יכולין להוציא אף אנשים א"כ טומטום אמאי אינו מוציא שאינו מינו ואנדרוגינוס אף מינו אינו מוציא הא אשה ג"כ מוציאה. ולפמ"ש אתי שפיר דאשה שפיר מיציאה דלא גרע מהרהור עכ"פ דעכ"פ נתפרסם הנס ונקרא מעל הספר ולא הוה בע"פ אבל באנדרוגינוס דאינו מוציא אף לעצמו דמורכב מאיש ואשה א"כ ניהו דהוה בהרהור הא לא יכול להוציא גם לעצמו כמ"ש הט"א בהדיא שם. ובגוף קושית הט"א הנ"ל נ"ל דהנה הרשב"א בחידושיו לברכות דף ט"ו גבי תרתי ש"מ כתב דכיון דאצטריך קרא להתיר בכל לשון ואי ס"ד דיוצא בהרהור לבד הא בהרהור ל"ש לשון כלל ע"ש ולפ"ז במגילה דאם יודע אשורית לא יצא בלעז כמבואר בסי' תר"ץ ואם כתובה בעברית וקראה בלעז לא יצא אף ביודע ועכ"פ בהרהור ודאי לא יצא דהא בשאר לשון לא יצא כ"א המכיר באותו לשון ודוקא בלה"ק יצא אף באינו מבין וא"כ בהרהור דל"ש לשון בודאי לא יצא. ולפ"ז באשה דקוראה בלה"ק יכולה להוציא אחרים בלה"ק. אבל אנדרוגינוס דאינו יכול להוציא לעצמו פשיטא דאינו יוצא בהרהור וכמ"ש ודו"ק כי קצרתי: סי' תרצ"ב סעיף ב' אין לשוח בעוד שקורא אותה ו הוא דעת הטור אבל דעת הבע"ה דאין גוערין במי שמסיח בה וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' מ"א שתמה על הבעה"ע דמ"ש דברכה אחרונה כיון דבמנהגא תליא מלתא אין לגעור במי שמסיח בה דסןף סוף הא בירך ברכת ראשונה וכאן גרם מהפסוק באמצע הסעודה וכדומה דשם עכ"פ היה צריך הברכה על מה שכבר אכל משא"כ במגילה דאם לא קראה כולה לא יצא וע"כ תמה על הרא"ש שכתב גם במגילה דאם הפסיק באמצע א"צ לחזור ולברך דז"א ע"ש ולפענ"ד נראה דאיפכא מסתברא דבמגילה כיון דלא מצי קאי הברכה על חציה א"כ ל"ח הפסקה שיצטרך לחזור ולברך דא"כ על מה קאי הברכה ראשונה ובגוף הדין גם הרשב"א הובא הובא בב"י סי' תרצ"ב כתב כהרא"ש ותמהני על הנוב"י שלא מצא חבר להרא"ש והרי הרשב"א כתב כן בהדיא: ומה שתמה על הבעה"ע מהא דאיבעיא בברכות דף י"ד אם מפסיקין להלל ולמגילה הרי עכ"פ דלא גרע מק"ש ע"ש לפענ"ד אדרבא משם מקור מקומו של בעה"ע שהרי השיבו פוסק ואין בכך כלום ופירש ה"ה בפ"ג ממגילה וחנוכה שאף לדבר הרשות פוסק ומטעם שהלל הברכה אחרונה אינו חייב רק מנהגא הרי בהדיא כדברי הבעה"ע דהא הבעיא היה על הלל ומגילה ביחד ועל שניהם השיבו דפוסק ואין בכך כלום והיינו מטעם הבעה"ע הנ"ל וכמ"ש ה"ה ולדבריהם צריך לומר דהא דאמר רבה אח"כ דימים שהיחיד גומר בהם אה ההלל אינו פוסק היינו לדבר רשות אינו פוסק באמצע הפרק ור"ח מיירי בין פרק לפרק אבל מפני הכבוד אף באמצע הפרק פוסק שוב ראיתי בפר"ח או"ח סי' תכ"ב שהביא דעת ה"ה ודחי לה מהא דרבה ולפמ"ש א"ש ואדרבא לשאר פירושים אינו עולה יפה כמ"ש הוא בעצמו וגם בסי' תרצ"ב דחה דברי הבעה"ע עפ"י דרכו סבסי' הכ"ב אבל חלילה לדחות דברי הבעה"ע אחרי שמסייע לו הרמב"ם וה"ה ומה שטען דהכי לא ידע הש"ס דברי ה"ה דברכה לאחריה תלוי במנהג אינו קושיא דהוה סבור כיון דהוה פרסומי ניסא אין להפסיק וע"ז השיב לו דפוסק ואין בכך כלום ודו"ק: לקוטי מס' נדה דף ב' גמ' מ"ט דב"ש קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה עומדת והלל כי אמרי' העמד אשה על חזקתה היכא דלית לה ריעותא מגופה אבל אתתא כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן העמד אשה על חזקתה ופירש"י כיון דמועדת ועלולה לכך וכ"כ בזה דמ"ט יש בדבר ולכאורה רציתי לומר עפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דכל שכבר מת לא שייך לומר אוקמא אחזקת חיים כיון דאדם עלול למות רק דכ"ז