דברי שאול - עדות ביוסף - א רע

וחשש ברכה ל"ש דכיון דעושה כן מחמת ספק ועיין בתוס' ר"ה דף ל"ג ובמג"א סי' ל"א. אך ז"א דאם לא ניזיל בתר רובא א"כ יהיה ספק דרבנן ולהקל ובספק לא אחמור רבנן בכל המצות וא"כ אדרבא לא יקרא כלל ול"ש דבר שיל"מ דאדרבא מכח זה לא יקרא כלל: ומעתה זה כוונת הר"ן דאם יהיה ספק השקול ולא ניזיל בתר רובא משום דהוה דבר שיל"מ אדרבא ניקל טפי ולכך אזלינן בתר רובא וקירא בי"ד ודו"ק: שם אין עושין סעודת פורים כ"כ הרי"ף בשם הירושלמי דאם חל בשבת דאין עושין הסעודה בשבת רק ביום מחרת השבת. והנה הרלב"ח בתשובה כתב דמש"ס דילן לא נראה כן דהרי אמרינן דף למ"ד פורים שחל להיות בע"ש שמואל אמר מאחרין כיון דאיכא מוקפין דעברי בחמיסר עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין והך דעבדי בחמיסר היינו ע"כ הסעודה דמגילה בודאי אין קורין בשבת. והנראה בזה דהנה בטעם הירושלמי דאין עושין הסעודה בשבת משום דבעינן ששמחתו תלויה ביד ב"ד יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים ופירש"י משום דאין מערבין שמחה בשמחה אבל באמת אינו מוכרח מכמה טעמים. אך העיקר נראה דכיון דבזמן הזה שהכל מסתכלין בה ויסברו שהיום שקראו בו הוא יום י"ד ויקבעו פסח ביום למ"ד ממנו ואי שיראו שעושין השמחה בזמנו בשבת אין היכר לסעודת פורים וע"כ דחוהו הכל ויהיה ניכר שקריאת המגילה לא היה בזמנה וז"ב ועיין בשו"ת נוב"י שמפרש קצת כן ולפ"ז לשמואל דקורין זכור בשבת זה וא"כ ממילא היה מותר לעשות השמחה בשבת שבודאי ניכר שהוא פורים דאי נימא דפורים היה למוקפין בע"ש היה נקדם עשייה לזכירה וזה אי אפשר וכיון שכן שפיר עבדי בחמיסר ועשייה וזכירה בהדיא הדדי קאתיין ויהיה ניכר שהוא פורים משום הזכירה משא"כ לדידן דקיי"ל כרב דמקדימין לשבת שעברה א"כ ממילא אין היכר כלל שפיר כתב הרי"ף בשם הירושלמי דעושין הסעודה אחר השבת וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הנוב"י שם דלרב בחל בשבת עצמו לר"נ דאמר עדיין מחלוקת ואמאי והא בשבת לכ"ע קדמי זכירה לעשייה דאף הפרזים עושים הסעודה אחר השבת להירושלמי וכן בע"ש עכ"פ להמוקפין ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלרב דס"ל זכירה צריך להיות קדים לעשייה ואף בהדדי אינו מועיל א"כ אם יקרא בשבת ממילא צריך להיות הסעודה בשבת דלמה יאחר ועיין בר"ן שנדחק הרבה דהא גם לענין השמחה כתיב ולא יעבור אלא אי אפשר בענין אחר ואי נימא דיקרא בשבת ממילא יכול להיות הסעודה בשבת דהא יהיה ניכר מחמת הזכירה ופשיטא דמחמת זה דאין הזכירה ועשייה בהדדי לא נדחה השמחה ובאמת רב סובר דזכירה קדים וע"כ מקדמינן וז"ב והבן כי הוא דק שכלי ובזה מיושב כל קושיות הנוב"י שם. ובזה מיושב גם ראיה השנייה של הרלב"ח מהא דאמרו דף ה' ע"ש זמנם והא שבת זמנם דמשמע דעושין הסעודה בשבת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דהש"ס אזיל שם אליבא דר"ה דס"ל דחל בשבת אף לרב מאחרין וא"כ ממילא שפיר עושין הסעודה בשבת דיהיה ניכר בזכירה וכמ"ש: סי' תרפ"ט ס"ב לפיכך אם היה הקורא חש"ו. הט"א בחידושיו הקשה דאמאי לא יצא דל מהכא הקריאה דחש"ו הא עכ"פ הם שמעו ממנו מלה במלה ולמ"ד תכד"ד בודאי יצאו דלא גרע מהרהור ע"ש שהאריך. ולכאורה רציתי לומר דל"מ למאי דרצה לאוקמא כר"י דבלא השמיע לאזנו לא יצא א"כ ע"כ דהרהור לאו כדיבור דמי דאל"כ לא גרע מהרהור עכ"פ אלא אף למה דמוקי לה כר"י דבדיעבד יצא היינו בלא השמיע לאזנו אבל עכ"פ דיבור בפיו בעי ועיין בסי' ס"ב ובסי' קפ"ה שמבואר כן בהדיא מלבד דעת הרז"ה דמוקי לה לפלוגתא דר"י ור' יוסי בפלוגתא דהרהור כדיבור דמי ולית מאן דחש לה ועיין באבני מלואים להט"א שם וא"כ מיושב קושית הט"א על נכון. ובזה הנה מקום אתי ליישב בהא דאמר בדף י"ט שם ול"ק הא דידיה הא דרביה ופירש"י ומתניתין ר"י היא ואפילו בדיעבד נמי לא והקשה המהרש"א דלוקי כראב"ע ודוקא לכתחלה וכדהוה מוקי לה כר' יהודה ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת צריך להבין לראב"ע דדריש משמע ואיך שייך לומר על הקרא דוקא לכתחלה ולא בדיעבד דבקרא לא שייך לחלק. וצריך לומר דהרי ר"מ ס"ל דעל לבבך מורה דבכוונת הלב הן הן הדברים וראב"ע צ"ל דבאמת ס"ל דלפשר בין שתי המקראות מורה דלכתחלה הקפידה תורה על שמיעה לאזן ובדיעבד כשר אף בכוונת הלב ולפ"ז ס"ל ע"כ דהרהור כדיבור דמי דאל"כ מאי אתי על לבבך דמשמע בלב וא"ל דלא ס"ל על לבבך דא"כ למה יצא בדיעבד הא מקרא דשמע משמע אף בדיעבד דבקרא ל"ש לחלק בין לכתחלה לבדיעבד וז"ב ולפ"ז כיון דס"ל דהרהור כדיבור דמי שוב לא אפשר לאוקמי המשנה כוותיה דשוב יקשה דדל קריאתם הא יוצא בשמיעה לבד דהכד"ד לדידיה וע"כ מוקי כר' יוסי דאף בדיעבד לא יצא או כר"י ולא נפיק ליה מקרא ושפיר ס"ל דאף דהרהור לאו כדיבור דמי אפ"ה בדיעבד יצא דמצד הסברא היא ולא מקרא ויש מקום לחלק בין לכתחלה או דיעבד וז"ב איברא דלשיטת הרז"ה דלר"י ע"כ הרהור כדיבור דמי יקשה קושית הט"א הנ"ל דאיך אפשר לאוקמי מתניתין כוותיה הא לדידיה יצאו בהרהור וכבר התעורר בזה באבני