דברי שאול - עדות ביוסף - א כז

הוא דעשאוהו לשטר שוב הי' כח ביד חז"ל שלא יהי' לו דין שטר רק לאחר הקיום ומעתה דברי רבינו נכונים דמה שהצריכו קיום מדבריהם הוא כיון דאינו שטר רק מדבריהם משום נעילת דלת שוב יכלו להצריך קיום. ובחידושי אמרתי בזה דהנה גוף דברי רבינו פ"ג הלכה ד' שאין מקבלין עדות אלא מפי העדים אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת הם נאחזים בסבך כמ"ש הכ"מ בשם התשב"ץ דמקרא מלא דיבר הכתוב שדות בכסף יקנו וחתום והכ"מ הקשה מהא דאמרו קיום שטרות דרבנן וכן הקשה מריש גיטין ד"ת לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וכבר כתבתי שם הרבה בזה וכעת נ"ל דהנ' ענין השטר הוא על שתי אופנים לראיה על גוף הלואה שלוה וגם על זמן הלואה לענין לקוחות והנה לענין גוף הלוא' חידש הרמב"ם דאינו מועיל עד שיבאו ויעידו בפניהם אבל שיהי' תורת שטר עליו לענין זמן הא ודאי דמועיל השטר מזמן שנעשה היינו אם יבואו עדים ויעידו שזה הלוה יתקיים השטר למפרע ולפ"ז ענין השטר מה"ת וכן גבי גט זו אינה א"א מיום שנכתב הגט וניתן לה רק שמה"ת צריכין עדים שיבאו ויגידו שזה הלוה ושזה גירש אבל תורת שטר יש עליו למפרע ול"ק קושית התשב"ץ והכ"מ. ולפ"ז אני אומר דלאחר שתקנו חז"ל שמקיימין השטרות אף שאין עדים מגידים והיינו ע"י עדים אחרים המכירים החתימות או ע"י כתבם וככל הדרכים המבוארים בהלכ' ב' וא"כ שוב לא שייך מפי כתבם דכל שנתנו חז"ל תוקף להשטר ע"י קיום שוב אין צורך אח"כ לעדותן כלל והרי לא גרע מע"א דקיי"ל בפט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק וא"כ גם כאן כל דהחזיקו חז"ל השטר שיהי' לו נאמנות שוב יש לו כל דין שטר אף מן התורה ומעתה מבואר דברי רבינו שכתב שקיום שטרו' מדבריהם כדי שלא תנעול דלת והיינו דאל"כ לא הי' לו דין שטר כלל דצריך להיות מפיהם אבל כל שתקנו חז"ל לקיים השטר שוב הוי כשטר גמור מה"ת ומה שתקנו חז"ל לקיים בהדרכים המבוארים אף שלא יבאו העדים עצמם ויגידו הוא משום שלא ינעול דלת ומה דאמרו חז"ל קיום שטרות דרבנן הוא דמה"ת ל"צ לקיים כלל והשטר הי' לו דין שטר אם יבאו ויגידו אח"כ דנעשה שטר למפרע: הלכה ב' הדרך האחד שהיו הדיינים מכירין כת"י העדים כן אמרו בכתובות דף כ"א והתו' הקשו דמאי קס"ד להעיד בפניהם הא לא תהא שמיעה גדולה מראייה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי עפימ"ש הלח"מ בפ"ה ה"ט דבעי' הגדה א"כ מה מועיל הראיה הא מ"מ לא הגידו בב"ד ולא קיי"ל כתירוץ ראשון בהחובל רק כתירוצא בתרא דאף ביום לא מועיל עד שיעידו בב"ד ואף דבר"ה אמרינן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומוקי לה בראוהו בלילה וכן העתיק בפ"ב מקה"ח הלכה ט' אבל לפמ"ש רש"י שם דבעדות החדש לא בעי הגדה אלא כזה ראה וקדש א"כ שפיר מקשה. ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דבהחובל (ט"ס שם וצ"ל בהחובל ולא בהחולץ) מסיק דבכ"מ אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא קיי"ל רק כתירוצא בתרא ועכ"פ כאן לא קשה קושית התוס' והוא דצריך להעיד בפנינו. ובזה מובן דחיית ר"א דאמר ש"ה דקא מקיימי הגדה בחד והיינו דבאמת לא תהא שמיעה גדולה מראיה רק דצריך לקיים מצות הגדה וכל שנתקיים הגדה בחד סגי אבל מ"מ סברת האומרים דלא בעינן הגדה כלל קשה אמנם נראה דסברתם הוא כיון דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורק דרבנן אצרכי' קיום א"כ הרי כבר הגידו וע"כ לא מצרכינן הגדה רק כשלא היה הגדה כלל אבל כאן כל שכבר היה הגדה שפיר מועיל. ועד בשחק נאמן שהראה לי תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י בשטמ"ק שם בכתובות שהרגיש בזה בשם הרמב"ן ז"ל דר"א דחי דצריך שיעידו בפניהם משום דבעיא הגדה ושאני קדוש החדש משום דל"צ עדות וכמ"ש רש"י ושמחתי כעל כל הון שבראשית ההשקפה הרגשתי בזה ת"ל אבל אני ביארתי הדברים בין בסברת ר"ה ובין בסבת ר"א ואף לשיטת דאין חותכין ד"מ מה"ת ע"פ עדות בשטר כל דמדרבנן הוי עדות שוב מתקיים הגדה בזה: שם הדרך השלישית שיבואו עדים החתומים וכו' ואני עד בדבר הזה עיין לח"מ דרבינו לשיטתו דצריך שיזכרו העדות כמ"ש בפ"ח ה"א וכן קיימתי מסברא דנפשאי איברא דגוף דברי רבינו שם וכפי הנראה דאזיל לשיטתו דס"ל דמן התורה אין חותכין עפ"י עדות שבשטר דהוי מפי כתבם ועיין ש"ך סי' מ"ו. אמנם לכאורה צ"ב כיון דבד"מ סגי באומדנא מה בכך דהוי מפ"כ הא אין לך אומדנא גדולה מזו דהדבר אמת שזה הלוה מזה והרי לא איברי סהדי אלא לשקרי והנה תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י השיב דכל דנימא דמפ"כ לא מהני שוב לא חשוב הגדה ואינם עוברין על לא תענה הו"ל כעין דאמרו בגיטין ד ס"ז דיבורא מקרי ואמרו ואף דכתיבה הוה כמעשה מ"מ כל שאינם עוברין בהגדתם על לא תענה יוכל להיות שמשקרים ושוב לא תגמר עדותן להוציא ממון ע"פ ואין כאן אומדנא ועיין תוס' גיטין שם עכ"ד אמנם עדיין קשה דכל שמדרבנן חותכין ע"פ עדות שבשטר א"כ ידעי שיוגמר ע"פ ושוב לא מקרי דיבורא בעלמא כמ"ש התוס' ולא חיישינן למשקר א"כ