דברי שאול - עדות ביוסף - א כו

הנוב"י באהע"ז מהד"ק סי' ע"ב מ"מ הרי הש"ך הביא שם דברי הרי"ף והרא"ש שבועות בשם הירושלמי דעדים לא יהי' קרובים לדיינים משום דהוי עדות שאאי"ל והנוב"י האריך שם דהטעם הוא משום משפט אחד יהי' לכם ולפ"ז כיון דגזירת הכתוב הוא דאסור להיות קרוב לדיין וכשם שפסול בד"נ משום דהוי עדות שאאי"ל פסול אף בד"מ משום משפט אחד וכו' א"כ מכ"ש דאסור להיות בעצמו דיין מטעם משפט אחד יהי' לכם. עוד נ"ל בישוב קושייתו הנ"ל דהנה בטעם ההבדל שבין עד הרואה שנעשה דיין לבין עד המעיד נלפענ"ד דכיון דקיי"ל דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה א"כ אין לך נוגע גדול מזה דכל שכבר העיד עדותו בין לזכות בין לחוב הוא רוצה שתתקיים עדותו והרי נוגע פסול לדון ולפ"ז הרי דעת ע"ש בסי' ל"ז דהא דנוגע פסול לעדות לא משום דחיישי' למשקר אלא דהוי כקרוב א"כ ה"ה כאן כל דהוי כקרוב פסול לדון אף דלא משקר ולא שייך אומדנא בזה דניהו דהדבר אמת התורה פסלתו מטעם קרוב ואף דהסמ"ע והש"ך השיגו עליו דנוגע לאו כקרוב הוא דהרי לחובה הוא מעיד כבר הארכתי בתשוב' דלא קשה דשאני נוגע דכל דהוא לחוב נסתלק נגיעתו וכל עיקר נגיעתו הוא רק לזכות וא"כ זה דוקא שם דהנגיעה היא נגיעת ממון אבל כאן דהכניעה הוא משום שכבר העיד א"כ בין לזכות בין לחובה כל מה שהעיד הוא נוגע ובזה מיושב היטב קושית התוס' בר"ה דף כ"ו דלמה לי הטעם דר"ע כיון דחזא דקטל נפשא לא חזא ליה זכותא ותיפוק ליה מטעם קרא דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. ולפמ"ש א"ש דמטעם קרא אין הפסול רק משום שלא העיד בב"ד וע' לח"מ אבל אם הי' מעידין הי' יכולים לעשות דיינים לכך הוסיף ר"ע דכל שהעידו שוב נפסלו מטעם נגיעה דלא מצי חזי ליה זכותא והוי נוגע דהוא מטעם קרוב ובזה מובן היטב טעם מחלוקת שבין ר"ט ור"ע שר"ט ס"ל שמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים ור"ע אמר כלן נעשו עדים ואין עד נעשה דיין ולא נודע טעם מחלוקתן ולפמ"ש א"ש כיון דהפסול הוא מטעם נגיעה והנגיעה היא מטעם קרוב והרי רבי ס"ל דשואלין אותן אם למחזי קא אתיתו או לאסהודי קא אתיתו ולכך ס"ל לר"ט מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים ולא גרע הנגיעה מאילו היה קרוב או פסול ממש דכל שאינו מעיד אינו נוגע וכשרים לדון ע"פ המקצת שנעשו עדים ולפ"ז הרי הש"ך בסי' ל"ו חידש דכל שכוונו כלם או שלא כוונו כלם פסול וא"כ זה שאמר ר"ע כלם נעשו עדים והוה כנמצא קרוב או פסול ואין עד נעשה דיין (ועיין בחינוך שכתב הטעם דלא חזי זכותא ותמהו עליו הא בש"ס אמרו טעם אחר): שם הלכה ט' אבל בשל דבריהם נעשה דיין מצאתי בשו"ת מהר"ם סג"ל מינץ סי' י"א שכתב בזה"ל אע"ג דקיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין מ"מ הכא הוי להוציא ממון הוי כמו דאורייתא עכ"ל וראה זה חדש הוא וטרם יהי' כל שיח אבאר דבריו דלכאורה אינו מובן דמלבד דגם בגט אנו מוציאין ממון אף גם דהרי אמרו בכתובות דף כ"א דעד נעשה דיין דקיום שטרות דרבנן והרי בשטר עיקרו להוציא ממון ואפ"ה ענ"ד. אמנם נראה דשאני קיום שטרות או גט דכעת אינו מוציא ממון שהרי לע"ע אינו רק מקיים השטר ומה"ט כתבו התוס' בחולין דף צ"ו דמחזירין שטר ע"י סימנים דאינו מקרי מוציא וכ"כ במהרי"ט חלק אהע"ז סי' ט' ולפ"ז זהו בכל קיום שטרות אבל בהך דמהר"ם מינץ דלא דנו על הקיום רק על מה שנתחייב בשטר והי' כתוב בשטר בב"ד חשוב דלא כאסמכתא רק שלא הי' ב"ד זולת העדים שנעשו דיינים א"כ ע"י שנעשו דיינים אנו מוציאין ממון ובזה אין עד נעשה דיין וזה שכתב אף דבדרבנן נעשה דיין והיינו דמה שנתקיים השטר ע"י העדים זה אינו רק מדרבנן ובדרבנן נעשה דיין מ"מ כיון שמוציאין ממון ע"י זה שמסלק האסמכתא הוי כמו דאורייתא ובתשובה הקשיתי בזה מהא דאמרו במס' שביעית פ"י משנה ד' הדיינים חותמין למטה או העדים וכתבו הרמב"ם והרע"ב דהטעם משום דבדרבנן עד נעשה דיין והרי שם מלבד הקיום צריך גוף הפרוזבול שיהי' נגוש ועומד א"כ שוב מוציא ממון עי"ז וחשוב כדאורייתא וכעת נראה דיש לחלק דע"כ לא כתב המהר"ם מינץ אלא שם דצריך להיות ב"ד חשוב א"כ צריך לבא מתורת ב"ד ואין עד נעשה דיין כל שמוציא ממון אבל שם הא אמרו בגיטין דף ל"ג ל"ל למתני דיינים ל"ל למתני עדים הא קמ"ל דל"ש כתב בלשון דיינים וחתמו עדים ל"ש כתוב בלשון עדים וחתמו דיינים ע"ש ברש"י ותוס' ולכל הפירושים אין נ"מ בין אם הוא מתורת דיינים או מתורת עדים וכה"ג כיון דגם ע"י עדותם ג"כ יהי' פרוזבול לא חשוב מוציא ממון ע"י שנעשו דיינים פרק ו' הלכה א כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין דברי רבינו תמוהין דהרי נהפוך הוא דמה"ת א"צ קיום כלל דמה"ת לא חיישינן לזיוף רק דרבנן אצריכו קיום ואדרבא משום נעילת דלת לא היה לנו להצריך קיום וגוף השטר הוא דאינו אלא מדבריהם כמ"ש רבינו לעיל פ"ג ה"ד ועלח"מ ומלמ"ל כאן אמנם לפמ"ש למעלה בפ"ג שם דלכך הצריכו אף דמה"ת לא חיישינן לזיוף ועיין מהרי"ט בראשונות סי' י"ז רק כיון דמן התורה אין כאן שטר כלל דהו"ל מפי כתבם וחז"ל