דברי שאול - עדות ביוסף - א רסג

פריך בב"ק דף ע"א בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא והרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה"ת וא"כ שחיטה ראויה היא כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן כדאמרו שם. ולפענ"ד ל"ד זה למעשה שבת דשם כל דאינו אסור מן התורה שוב הוה מה"ת שחיטת ראויה אבל כאן באמת שחט לע"ז דאסור מן התורה רק דלא היה לו כח לאסור וכל דרבנן אמרו דיכול לאסור הוה כאילו היה שלו וא"כ אסיר מן התורה והוה שחיטה שאינה ראויה משא"כ במעשה שבת דאף דעשה איסור תורה מה"ת מותר באכילה ולמדו מקרא וא"כ הוה שחיטה ראויה מה"ת ואיסור דרבנן לא נעשת איסור איסור תורה ועיין במשנה למלך פ"ג מנערה בתולה ובפ"ג מתרומות מה שהאריך בפרט בזה ולפמ"ש יש לדון בהרבה דברים ואכ"מ להאריך ודו"ק עוד נראה בישוב קושית הת"ח והשעה"מ הנ"ל וכבר כתבתי שכן הקשת הריטב"א דהנה התוס' בר"ה דף י"ב ד"ה קצירכם הקשו דהא נכרי יש לו במה שקצר ונוטע ע"ש מה שתירצו ודבריהם סתומים וכתב הפר"ד בדרך הקדש דרוש ט' דהש"ס סמך על מה דדחי בביטול בעלמא סני וא"כ ה"ה בזה עכ"פ בביטול סגי. ומעתה עכ"פ לא שייך לומר דהישראל זכו בהם דבאמת נכרי יש לו במה שזרע וכבר כתב הב"ח בסי' תקפ"ו דהיכי דאית ליה בעלים אף דנתכוין הישראל לזכות לא זכה והו"ל ע"ז של עכו"ם וא"כ ה"ה בזה דהא יש לו במה שזרע וז"ב ודו"ק: סי' תרנ"ח סעיף ד' אם החזירו יצא. הנה התוס' בגיטין דף ע"ה הוכיחו דרבא ס"ל ע"מ כמעכשיו דאל"כ אמאי יצא אם החזירו הרי אינו שלו אלא בשעה שמחזירו ואז אינו בידו והקשו האחרונים הא התוס' כתבו בגיטין דף ע"ד דאף לר"י דס"ל ע"מ לאו כמעכשיו הוא הוה עכ"פ ספק א"כ ממנ"פ יצא בהחזירו ראי כמעכשיו יצא ואי לאו כמעכשיו הרי הוה תנאי ומעשה בד"א ותנאו בטל ומעשה קיים והוה שלו ולהחזירו צריך דשמא ע"מ כמעכשיו וצריך להחזירו ומנ"ל דסובר בודאי דכמעכשיו היא ע"ש. והנה לכאורה לפמ"ש אא"ז המהרש"א דהא דלא הוכיחו התוס' מדצריך להחזירו והא הוה תנאי ומעשה בד"א וכדהוכיחו בקידושין דף וכתב משום דיש לדחות דרבא לא ס"ל כלל ענין תנאי ומעשה בדבר אחד ופליג אר"א א"כ ממילא לא קשה קושיא זו איברא דלכאורה יש לומר דהא דלא הוכיחו התוס' מזה דהחזירו יצא הוא משום דס"ל דעכ"פ מועיל מתורת אומדנא כיון דהתנה ורק שהוא תנאי ומעשה בדבר אחד א"כ מועיל מתורת אומדנא וכמ"ש הרשב"א בגיטין בסוגיא להקשות על רבותינו בעלי התוס'. הן אמת דהתוס' בקידושין הקשו שם דהוה תנאי ומעשה בד"א ולא ס"ל סברא זו ובאמת האחרונים נתקשו דאמאי לא יועיל מתורת אומדנא דמה היה לו לעשות אך באמת הדבר נכון דבאחר קי"ל דאף בלא תנאי כלל צריך להחזירו מתורת אומדנא וא"כ בזה ספיר יקשה דלמת התנה שלא כהלכה ואי דמה היה לו לעשות זה אינו דאדרבה ע"י התנאי מגרע גרע דבלא התנאי היה צריך להחזירו מכח האומדנא וע"י התנאי לא יהיה צריך להחזירו משום דהיה תנאי ומעשה בד"א וא"כ שפיר סברת הרשב"א דמדהתנה ולא התנה כהלכתו מגרע גרע וז"ב הבן. ומעתה אדרבא התוס' דהכא ס"ל דאף אי ע"מ לאו כמעכשיו עכ"פ ספק הוא וא"כ לא מצי להוכיח מדצריך להחזירו דזה אינו דהרי ספק הוא ושפיר הוכיחו דע"כ סובר בבירור כמעכשיו דאל"כ היאך יצא וא"ל דיצא ממנ"פ דאם לא כמעכשיו הוה תנאי ומעשה בד"א והתנאי בטל דז"א דהכא יקשה דיועיל. עכ"פ מכח אומדנא וא"ל דהרי אדרבא מגרע גרע דעי"ז הוה תנאי ומעשה בד"א וא"צ להחזירו וכנ"ל דזה אינו דהרי לענין החזרה צריך להחזירו מכח ספק דשמא כמעכשיו ולא הוה תנאי ומעשה בד"א כלל דהא חל מעכשיו וכיון דלא גרע בהתנאי שפיר הוה אומדנא וא"כ ממילא דלמא לאי כמעכשיו ולא יצא כלל וע"כ דהוה כמעכשיו בבירור ודו"ק כי קצרתי:. ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הרשב"ם דדעתו דכל היכא דא"י להקדישו לא הוה מתנה ולכך באתרוג מחק תיבת לי דבלי א"י להקדישו ולא הוה מתנה והקשה הבני אהרן דא"כ איך אמרו בב"ב דף קל"ו שם גבי שור דאם אמר לי מידי דחזיא ליה קאמר והא לא הוה מתנה כלל והשעה"מ תירץ דבאמת הכוונה דלכך לא חל המתנה אבל כבר תמהו עליו הרי התוס' בקידושין הקשו הא הוה תנאי ומעשה בד"א ותירץ דע"מ כמעכשיו ואין התנאי סותר המעשה ומעתה כאן דהתנאי סותר המעשה דע"י התנאי לא מועיל המתנה מהראוי שיבטל המתנה. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן מועיל עכ"פ מכח אומדנא וכקושית הרשב"א וכאן לא שייך לומר דלא היה לו להתנות כלל דאם לא היה מתנה פשיטא דלא היה צריך להחזיר משא"כ באתרוג שפיר הקשו התוס' דאף בלא תנאי צריך להחזיר מכח האומדנא וז"ב ודו"ק ובפשיטות נ"ל דל"ק קושית האחרונים הנ"ל דאם נימא דספוקי מספקא ליה לרבא א"כ אמאי אם לא החזיר לא יצא הא כל שספק דלמא ע"מ לאו כמעכשיו א"כ א"י להוציא מספק וא' דמוקמינן בחזקת מ"ק מספק דזה אינו כיון דבמתנה ע"מ להחזיר שיטת הרא"ש דצריך לחזור ולהקנות א"כ כיון שכבר יצא כ"כ מחזקה הראשונה עד שצריך לחזור ולהקנות