דברי שאול - עדות ביוסף - א רסב

עד שתעבד ולפ"ז זה דוקא כשביטלה העכו"ם אבל בביטול הישראל או כשעדיין לא ביטלה כלל אסורה ומיושב קושית המג"א ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ בהלכות לולב בהא דאמר בע"ז דף נ"ג מדפלחו לעגל גלי דעתי' דניחא להו והא שם בלא"ה אסיר דבא ליד ישראל ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הדרישה הובא בט"ז סי' קל"ט כתב דבמשומד אסור תיכף וא"כ כשעבדו ע"ז אסור תיכף ושוב אין זכי' בא"ה ודו"ק: שם סעיף נ' ושל אשירה השעה"מ בהלכות לולב פ"ח הלכה א' האריך בזה אי בע"ז של גוי ובא ליד ישראל אי מועיל ביטול של גוי מן התורה או לא והקשה מהא דאמרו בע"ז דף נ"ג אי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי והא אח"כ בא ליד ישראל ולא מועיל ביטול והביא שכן הקשה הת"ח ותירץ דע"ז לא ניחא להו דלקני וכתב השעה"מ דאכתי תקשה בהא דקאמר הש"ס אח"כ מדפלחו ישראל לעגל ניחא להו וא"כ כיון דניחא להו א"כ קונה להם חצירם ולכך נאסר ומנ"ל הך דינא דישראל שזקף לבינה ע"ש ובמחכ"ת לא דק בזה דע"כ לא הקשה הת"ח דלקני להו חצירו רק אחר שבאו לא"י וע"ז שפיר תירץ דאז לא ניחא להו אבל בעת העגל לא הי' עומדים בצד חצרם דהיו במדבר וא"כ לא קני' להו בחצר שאינו משתמר כמבואר בחו"מ סי' ר' וסי' רמ"ג ואף לדעת החולקים שם הכא מודה דש"ה שיש דעת הנותן והמוכר שיקנה אבל הכא הנכרים לא הקנו להם אף כי משמיא בודאי בהבדל כמה הבדלות ודאי לא הקנו להם ע"ז וא"כ פשיטא דלא קנו וז"ב. וע"ד הפלפול י"ל דהנה במגלת ספר הביא קושיא בשם המ"ל בהא דקאמר הש"ס בע"ז שם דמכאן מוכח וכו' דלשיטת הרמב"ם דספיקות הם רק מדרבנן א"כ כיון דלא מוכח יהיה מותר מה"ת ע"ש והנראה דהנה הכריתות הקשה בנחל איתן יאסרו כל השדות לזרוע דדלמא נחל איתן וקבוע כמחצה על מחצה דמי וכתב דלא ניכר הקביעות. ולפ"ז כאן דבשעה שעבדו ע"ז הי' ניחא להו באשרות של נכרים עד דאמרינן דשליחותיהו עבדי וא"כ היה בעת ההיא ניכר האיסור אף דהשתא אינו ניכר מי הוא מ"מ בעת ההיא היה ניכר האיסור. אך ז"א דגם שם בנחל איתן היה ניכר בעת ההיא ובאמת שגם שם נחלקו הפוסקים בזה עכ"פ אי נימא דהוה קבוע אתי שפיר קושית המלמ"ל דהיה ניכר הקבוע בעת ההיא ומעתה זהו אם אמרינן דשליחותיהו עבדי אבל אם נימא דחצרם קנו להם גם בעת ההיא לא ניכר האיסור (דבעת שנעשה אשרה עד שעבדו העגל לא נקבע האיסור דהא הי' יכול לבטל ואח"כ נקבע ואז לא ניכר) דעדיין לא הוברר כל חלק וחלק. ואולי לאותו האיש המגיע לו צד אשרה זו לא היה ניחא להו בע"ז וכבר אמרו ביומא דשלש מיתות היו דיש שלא עבדו רק שמחו בלבבם וכדומה ושבטו של לוי לא עבדו ומגרשם לא נאסר ע"ז וא"כ לא ניכר הקבוע ואינו אסור וז"ב ובלא"ה י"ל בקושית המ"ל דאתחזיק חיובא ואתחזיק איסורא שכתב המהרי"ט דגם הרמב"ם מודה בזה אבל אם נימא דחצרם קונה להם כל זמן שלא נתברר חלקם לא אתחזיק איסורא וחיובא עלייהו וז"ב: והנה השעה"מ הקשה דאם נימא דאינו רק מדרבנן א"כ ע"כ הא דכתותי מכתת שיעורא הוא בשביל דמדרבנן לא חזי והרי בעשה סוכה דעת ר"ע בסיכה דף כ"ג דכשר דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכן הקשה מהא דאמרו בפסחים דף ל"ח לענין אם יוצא ידי מצה במע"ש שבירושלים ושם ג"כ אינו רק מדרבנן וכן בדף ל"ט במע"ש לענין מרור ע"ש שנתעצם הרבה בקושיות כאלו והניח בקושיא. ובאמת לא ראה שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ שכתב דטעמו של ר"מ הוא משום דאם עבר ועלה בשבת ניהו דעבד איסורא אבל מצות סוכה קיים משא"כ בפסולי דרבנן דפסולין אף בדיעבד בזה לא חזי אף מה"ת ע"ש וא"כ ל"ק מכל הני דפסולין לגמרי מדרבנן משא"כ בסוכה ומה שהקשה הסם חיי הובא בשעה"מ בהא דפריך הש"ס ור"מ מ"ט והא ע"כ דרש דסוכה הראויה לשבעה לא נדרש לענין בהמה דזה אינו רק דרבנן והתורה לא מיעטתה וע"כ דכוונתו למה דת"ל לר"א דעושה סוכה בחוה"מ וא"כ דלמא ר"מ ס"ל כת"ק בדף כ"ז שם והשעה"מ כתב שהיא קושיא גדולה במחכ"ת ל"ק דאטו לא משכחת פסילי דאורייתא שאינו ראוי לשבעת ובכה"ג מיעט ר"י ובלא"ה מה ענינו לר"א הא כאן אינו ראוי ליום ראשון כדפירש"י ופשיטא דגם לת"ק דר"א בכה"ג דאינו ראוי בראשון פשיטא דאינו יוצא ואטו לא משכחת פסילי דאורייתא דאינו ראוי ליום ראשון והש"ס כאן שטפא דלישנא נקט ועיקר כוונתו דהו"ל סוכה שאינה ראויה דר"י ס"ל כל דמדרבנן אינו ראוי אינו עולה לה ועיין בחידושי ריטב"א שם. ובגוף הדין הדבר ברור כמ"ש הסמ"ג דאינו רק מדרבנן וכן מצאתי בריטב"א לע"ז דף נ"ג שם שכתב בסם רמב"ן דאינו רק דרבנן (מכח קושיא הנ"ל דהישראל זכה בי) וע"כ מה שהאריך השעה"מ להוכיח מרמב"ן דהוא ס"ל דהוא מה"ת ע"כ אינו וראיותיו יש לדחות בניקל והרי הרב אומר בהדיא דאינו רק דרבנן והנה השעה"מ הקשה שם דאם נימא כשיטת רש"י דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו אינו רק מדרבנן א"כ מאי