דברי שאול - עדות ביוסף - א רסא

קניא והיינו דעכ"פ העכו"ם א"י לבטלו בלא הישראל וא"כ ל"ש דראוי לבטל דהא אינו ראוי בלא הישראל וע"ז כתבו דמיירי דלא נתכוין לזכותו. ובזה י"ל דהא דמבעיא ליה בע"ז מיירי כשהגביה הישראל אח"כ ומועיל הביטול של עכו"ם לשיטת הב"ח דבכה"ג לא הוה כסל ישראל ושפיר נדחה קודם הביטול וז"ב: והנה הפ"י כתב ליישב קושית התוס' על רש"י דלא שייך מדאגבהה קניא דזה אינו רק מדרבנן מה דלא מועיל ביטול בע"ז של עכו"ם שבא ליד ישראל וא"כ אינו טעון שריפה ויוצא בו ע"ש. והנה אם כי ראיותיו אינם מוכרחות אבל דבר ד' בפיו אמת דכן מבואר בהדיא בריטב"א על ע"ז דף נ"ג בשם הרמב"ן דאינו רק מדרבנן (וכן הוא דעת הסמ"ג בלאוין מ"ה) ובזה ממילא מיושב קושית התוס' על רש"י מהך דע"ז דשם באשירה דהו"ל גוף ע"ז פשיטא דצריך ביטול עכ"פ דהא מגבה לה וכקושית התוס' אמנם בעיקר קושית הפ"י יש ליישב דמכל מקום שפיר הקשו התוס' דניהו דאינו רק מדרבנן ומה"ת לא זכה בו הישראל אבל אכתי קשה לרש"י דסובר דבעכו"ם אף ביטול לא צריך ומטעם דראוי לבטל וזה דוקא כשיכול לבטל אבל כאן הא מדרבנן עכ"פ אסור לבטל דהו"ל ע"ז של ישראל וא"כ אינו עומד לבטל וא"כ עכ"פ בלא ביטול יהיה אסור וז"ב בקושית התוס'. ובזה מיושב גם דברי הב"ח דדעתו דכל שיש לה בעלים גם ביד ישראל מועיל ביטול והקשה המג"א דא"כ מה הקשו בתוס' ודלמא מיירי בע"ז שיש לה בעלים ולפמ"ש א"ש כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לבטל כמ"ש הב"ח בעצמו ביו"ד סי' קמ"ו וא"כ ממילא אינו עומד לביטול ועכ"פ בלא ביטול יהיה אסור ובזה י"ל קושית התוס' שם שהקשו לר"ת דס"ל דבעכו"ם צריך עכ"פ ביטול א"כ אמאי לא פשיט בעיא דרמב"ח מרבא דסובר אם נטל יצא ולא אמרינן דנדחה ולפמ"ש אתי שפיר דהנה התוס' הקשו על רמב"ח מ"ש מנקטם ראשו דלא הוה דיחוי וכתבו דשאני התם דבידו לתקן משא"כ כאן דלא מועיל ביטול ומעתה בלולב דהוא משמשי ע"ז ומועיל ביטול מה"ת א"כ לא נדחה כלל ולכך אם נטל יצא אבל באשירה דלא מועיל ביטול שפיר מבעיא ליה אי הוה נדחה דאין בידו. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם בפ"ח מלולב דכתב דבאשירה פסול אף בביטל ובלולב של ע"ז כתב דאם נטל יצא ותמהו ה"ה והכ"מ ולפמ"ש אתי שפיר דבאשירה דהוא גוף ע"ז לא מועיל ביטול דהוא נדחה משום דאין בידו לתקן וכמ"ש הלח"מ בהלכות שופר משא"כ בלולב דהוא משמשין וכנ"ל ובזה מיושב היטב דברי התוס' בפ בפסחים דף כ"ז ע"ב ד"ה חוץ מאשירה שהקשו דלהוה בע"ז שנשתברה מאיליה והקשה המג"ש דאשתמיטתיה הא דא"ר גזירה דלמא מגבה לה ע"ש ובפ"י ולפמ"ש אהי שפיר דכבר כתבתי דהך גזירה אינו רק דרבנן וא"צ שריפה בשביל זה רק גניזה בלבד כמ"ש הפ"י כאן רק דקושית התוס' היא דעכ"פ ביטול צריך דמן הסתם אינו עומד לבטל אבל שם שפיר הקשו דכל שנשרף הו"ל כע"ז שנשתברה מאיליה דמותר דאמרינן דמסתמא הגוי בטלה וכל שביטלה בוראי מתני אף שבא ליד ישראל וכמ"ש ודו"ק: עוד נראה לי בישוב דברי הב"ח דהנה לכאורה צריך להבין דברי הב"ח דניהו דאינו שלו וא"י לאסור דבר שאינו שלו וכמ"ש התוס' בחולין דף מ"א בסוגיא דרבוצה מכל מקום זה דוקא היכא שהאיש אשר היא שלו אינו רוצה לאסרו שפיר האחר א"י לאסור דבר שאינו שלו אבל כאן הא הוא ע"ז של עכו"ם וכעת שנעשה של ישראל אדרבא אלמוהו לאיסור ולא שייך בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמנם כוונת הב"ח שם לענין דיהיה מועיל ביטול ולא הוה כע"ז של ישראל דא"מ ביטול ולפ"ז כשעכו"ם ירצה לבטלו פשיטא דלא נעשה כע"ז של ישראל דבאמת אין אדם אוסר דבר שא"ש שלא יהיה מועיל ביטול עכו"ם וז"ב. ולפ"ז בע"ז סם דלא ביטלו באמת הגוי רק דהש"ס פריך כיון דהישראל ביטלו יהיה כע"ז שנשתברה מאיליה דממילא נתבטלה ע"ז שפיר אמר גזירה דלמא מגבה לה ובזה בודאי יכול לאסרה דכ"ז שאין הגוי מבטל פשיטא דיכול לאסור דאדרבא אלים לאיסור וז"ב ובזה ממילא מיושב גם מהתוס' בסוכה דשם אזל בשיטת רש"י דאף בלא ביטול כיון דמצי מבטל מועיל בע"ז של גוי ושפיר הקשו דאמאי יועיל כ"ז שלא ביטל הא הו"ל כע"ז של ישראל דכ"ז דלא ביטל ניחא ליה להכותי וא"כ יכול לאסור דבר שאינו שלו דאלים לאיסור איברא דלפ"ז כיון דכל עיקר סברת הב"ח הוא משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש הא ע"י מעשה יכול לאסור וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הרמב"ן הובא בר"ן דכל היכא דלא נאסר רק ע"י מעשה בביטול סגי ע"ש ולפ"ז ג"כ י"ל דעכ"פ ביטול ודאי צריך וכל זמן שלא ביטל אינו מועיל וממילא מיושב קושית המג"א על הב"ח וכעין הדרך הלז והנה יש לומר בטעמו של הב"ח דהרי הכ"ת הקשה דניהו דישראל אגבהה והא ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד וכתב כיון דהוה מקודם שם ע"ז של נכרי עלה מתסר תיכף ולפ"ז יש לומר דכ"ז שלא קנאה הישראל וביטלה הנכרי פשיטא דמועיל דכיון דאין עליה שם ע"ז שוב אינה אסורה עד שתעבד ובפרט דבאמת הר"ן הקשה דהא אין זכייה בא"ה ותי' כיון דהעכו"ם יכול לבטלה יש לו זכי' ושוב הזכיה וביטול בא כאחר וכעין מ"ש הר"ן בעצמו ולפי זה כשביטלה שוב פקע שם ע"ז מינה ואינה אסורה