דברי שאול - עדות ביוסף - א רס

דממנ"פ אי פסקו כלישנא בתרא הוה להו להביא לישנא בתרא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא פסקו כלישנא בתרא דמכשיר אף בשלא חתך דאז בודאי מאוס ופסול ורק בזה פסקו כלישנא בתרא דאחר שחתך הניקור דכשר כמו דר"ח מטביל בי' ולדידהו נ"מ ביום שני דהדר פסול וחסר כשר לשיטתם דפסקו כן ודו"ק כי נכון הוא וקצרתי. ובלא"ה יש לומר עפמ"ש בש"ע סי' תרמ"ט שני דעות אם ביו"ט ב' גזרו על פסולי יום א' והנה דעת הרשב"א דלא גזרו משום דתחלתו להחמיר וסופו להקל דאם לא מצא הדר יהא יושב ובטל ע"ש ובחידושי ריטב"א ריש פרקין ולפ"ז זה דוקא אם כבר אינו הדר אבל לעשות לכתחלה שאינו הדר פשיטא דאינו רשאי ביו"ט השני דל"ש בזה הטעם דסופו להקל דבאמת אדרבא יראה שישאר הדר כמו שהיה ולפ"ז שפיר פריך להס"ד דלרב חסר אינו הדר א"כ איך חתך ר"ח ביו"ט שני דזה ודאי פסול ביו"ט שני עכ"פ וע"ז משני דשאני עכברים וחסר מקרי הדר וז"ב: עוד נראה לי ליישב קושית הלח"מ הנ"ל דהנה בש"ע סי' תרמ"ט יש ב' דיעות אם ביום שני להעושים שני ימים אם פסול פסילי ראשון ולפענ"ד נראה דאף למאן דפוסל משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון זה דוקא מה דפסול במקדש בשאר הימים אבל מה דכשר במקדש בשאר ימים פשיטא דלא אלמוהו רבנן מאילו היה דאורייתא ורק יום שני. ומעתה חסר דכשר במקדש בשאר ימים דלקיחה תמה לא כתיב רק ביום ראשון ועיין בתוס' ר"פ לולב הגזול א"כ גם ביו"ט שני כשר אבל הדר דפסול במקדש כל שבעה כמ"ש הריטב"א בסוכה וא"כ גם בגבולין עכ"פ ביו"ט שני פסול ומעתה שפיר קאמר מתניתין ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני היינו ביו"ט שני להעושין שני ימים דכשר בחסר אבל לרב קשיא והיינו דעכ"פ ביו"ט שני היאך כשר והא במקדש היה פסול כ"ש וא"כ בגבולין עכ"פ ביו"ט שני אסור ובזה מיושב גם מה שהקשו מריש לולב הגזול דקאמר ביו"ט שני ועיין ברמב"ן במלחמות ריש לולב הגזול וז"ב ודו"ק: שם סעיף ב' לולב של ע"א וכו'. התוס' בסוכה דף ל"א הקשו לשיטת רש"י דכותי נמי מדאגבהיה קניא כמו דאמרו בע"א גזירה דלמא מגבה לה ע"ש. ולפענ"ד נראה לפי מה דמבואר בטוי"ד וש"ע סי' קמ"ו בשם הראב"ד דאף דהמשמשים הם ביד ישראל כל דהגוף ע"א ביד עכו"ם מצי עכו"ם לבטלה א"כ ממילא לולב דאינו אלא משמשי ע"ז כמ"ש רש"י כאן ד"ה לולב וא"כ הי' יכול לבטלה הכותי ע"י שיבטל גוף האליל וא"כ ממילא מותר לשיטת רש"י וז"ב (ומצאתי בריטב"א שכתב בשם הראב"ד כמ"ש ומכאן הוציא דינו ושמחתי) ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דלשיטת רש"י דבכותי מותר אף בלא ביטל א"כ מאי קא בעי בע"ז באשירה שביטלה אי יש דיחוי והיאך שייך דיחוי הא אף קודם ביטול שרי ועיין במהרש"א שם ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא ביטלה היה הישראל זוכה בה ולא מועיל ביטול כלל דהוא גוף ע"א ואף דהיה יכול להגביה שלא יתכוין להקנותה אפשר דס"ל לרש"י דאף בכה"ג מקרי אשרה של ישראל וכמו שהיא דעת כמה פוסקים בטוי"ד סי' קמ"ו שם דאף אם לא זכה בה כל שהוא ביד הישראל הרי הוא כשלו וא"כ שפיר נדחה קודם ביטול וז"ב: ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' מהא דשופר של ע"ז דלא יצא ולפמ"ש אפשר דשופר של ע"ז הוה גופא של ע"ז ולא מועיל ביטול ועיין ביבמות דף ק"ג דמחלק ג"כ בין תקרובת ע"א עצמה למשמשי ע"ז ע"ש. והנה לפמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן בע"ז דף נ"ג גבי הא דאמרו עכו"ם שליחותייהו דישראל קא עבדו והקשה הרמב"ן הא יכלו לאסרה במעשה ותירץ הרמב"ן כיון דתחלתה של ישראל הי' ורק דעכו"ם במעשה אסרה כל שהסיר המעשה סגי אף דבא ליד ישראל ע"ש ולפ"ז יש לומר דגם הא דבעי בע"ז מיירי בכה"ג דהיה של ישראל ועכו"ם נטלה ועשאה אשירה והישראל בטלה וא"כ שפיר נדחה קודם הביטול דכל זמן שלא בטלה א"כ ניחא לישראל ואסרה ע"י מעשה ואף דע"ז של כותי לשיטת רש"י ל"צ ביטול היינו מטעם דראוי לבטל אבל כאן אינו ראוי לבטל דלא מועיל ביטול דבאמת הוא של ישראל וצריך ביטול הישראל ודו"ק. והנה דעת הב"ח בהלכות שופר סי' תקפ"ו דבשופר סל עכו"ם אף אם לקחה ישראל לא הוה כשל ישראל דהא יש לו בעלים והמג"א השיגו שם דהא בש"ס קאמר גזירה דלמא מגבה לה אבל לא ראה דברי רש"י שם שפירש דמיירי בהפקר ע"ש. אמנם עד הקשו עליו ממ"ש התוס' כאן דמדאגבהה נעשית של ישראל והא יש לו בעלים והנראה דבאמת צריך להבין דברי הב"ח דניהו דלא הוה של ישראל אבל עכ"פ העכו"ם בודאי לא מצי לבטלה דאינו ברשותו וכמו דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינו ברשותו וה"ה לבטלה א"י דאינו שלו אמנם באמת דעת הב"ש בסי' כ"ח ס"ק ט"ז דשניהם ביחד יכולים להקדישו וא"כ ה"ה שניהם ביחד יכולים לבטלו דהיינו אם הישראל מסכים לבטלו יכול העכו"ם לבטלו וז"ב ולכך דעת הב"ח דביד העכו"ם לא הוה כשל ישראל ומועיל עכ"פ ביטול דבלא"ה בשל עכו"ם א"צ ביטול כלל לשיטת רש"י וכמ"ש הב"ח שם דהכי קי"ל. ומעתה כאן דאזלו התוס' בלא ביטל לשיטת רש"י שפיר הקשו דמדאגבהה