דברי שאול - עדות ביוסף - א כה

דהנה צוואה אין לה חלות עד גמר מיתה וע' בסי' ר"כ וקצה"ח שם ולפ"ז נלפענ"ד דבזה לא שייך שעת ראיה דהרי בשעה שראו עדותן וכתבו הצוואה אז לא היה חלות להמעשה א"כ שוב ל"ש שנצטרפו ב עת ראיה דאז לא היה חל כלל ויכול אז לחזור בו ואף אם נימא דלמפרע חל אבל בשעת ראיה לא נצטרפו כלל ולכך יכול לחזור ולהעיד אבל בסי' ה' מיירי בשטר מתנה שפיר כל שנצטרפו בשעת ראיה פסול והרמ"א והש"ע שלא הרגישו בחילוק זה צ"ע: והנה תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י אמר ליישב דברי הרא"ש אלו וחילק דבסי' ג' מיירי בשטר שחתם בו רק שני עדים כל שנתבטל עדות הקרוב שוב לא נשאר רק ע"א בשטר והגדת ע"א בשטר לא חשוב הגדה כמ"ש התוס' בכתובות דף כ' ולשיטת הרא"ש תרתי בעי ראיה והגדה וכאן לא הוי הגדה כלל דהוי מפי כתבם משא"כ בסי' ה' דהי' שנים כשרים על השטר מבלעדי הפסול שוב הו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד וחשוב הגדתם כאחד ולכן אם כוונו להעיד פסול ובזה מיושב קושית המלמ"ל שם ויפה אמר ובזה מדוקדק מ"ש הרא"ש בסי' ג' דנתבטל השטר וכמאן דליתא ואין דנין ע"פ השטר כלל והוא מיותר פשיטא שאין דנין על פיו וע' בנוב"י ולפי הנ"ל א"ש כיון דלא נשאר רק ע"א לא חשיב שטר כלל. שוב ראיתי במלמ"ל שכתב שרצה לחלק דצוואה אין לו דין שטר שלא כתב רק לזכרון דברים בעלמא ודחה זאת ע"ש ודבריו תמוהים דצוואה ודאי דין שטר יש לו והיה שייך בו דין נמצא אחד מהם קאו"פ אבל מ"ש נכון דראיה לא שייך בצוואה דאז לא היה חלות המעש' כלל וכמ"ש ודו"ק: שם הלכה ה כל עד שהעיד בד"נ הנה מדברי רבינו אני לומד כוונה חדשה בש"ס שם דהנה בטעמא של רבנן דבין לזכות בין לחובה אין עונה אמר ר"ל משום דמחזי כנוגע בדבר ולכאורה זה הטעם אינו רק לזכות אבל לחובה מכלן דאין עונין ואם הטעה דאין ענה לחוב משום דע"א לא יענה בנפש למות א"כ מ"ט דלזכות אין עונין וע"כ דהך למות הוא כמ"ש הרמב"ם כאלו כתוב עד המעיד למות אין עונה וא"כ למה לי טעמא דר"ל ומדברי חידושי הר"ן נרא' דאי לאו הך דר"ל הוי אמרי' דע"א לא יענה בנפש למות הוא דוקא לחוב אבל רבינו דלא ביאר כן יקשה לדידי' ל"ל הך דר"ל וגם מדוע לא הביא הך דר"ל ומהיכן למד ר"ל זאת. עוד יש לדייק דרבינו כתב בתחלה אינו מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה ואח"כ כתב ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו וקשה תרתי למה לי הא כבר כתב ולא ילמד לא זכות ולא חובה ובאמת מקורו של רבינו בזה הוא במשנה סנהדרין דף מ' אמר אחד מן העדים יש לי לל"מ עליו זכות או א' וכו' משתקין אותו והכ"מ לא העיר בזה אבל היא גופא קשה למה בזכות משתקין אותו ולא בחובה ובתלמיד בחובה משתקין ובזכות מעלין ורש"י כתב שם דכ"ש לחובה דמשתקין אותו ומשום דנוגע בעדות. ובאמת מדברי רבינו לא נרא' כן ונוגע בעדות לא הוי רק לזכות ודברי רש"י צ"ע דהוא כתב בסנהדרין דף ל"ד ד"ה לרבנן דרק לזכות שייך נגיעת עדות. אך לפענ"ד נרא' דבאמת לחוב הדבר ברור שהוא פסול וא"צ קרא כלל משום דאמרו במכות דף י"ב מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט ופסקו הרמב"ם פ"א מהלכות רוצח הלכה ה' וע' ר"ה דף כ"ו דאמרו ע"כ לא קאמר ר"ע התם אלא בד"נ כיון דרחמנא אמר והצילו העדה וכיון דחזא דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא וע' בתוס' שם ד"ה ורחמנא דגם טעמא דר"ע במכות הוא בשביל זה ואף שמדברי הרמב"ם פ"א מרוצח לא נרא' כן קצת מ"מ עכ"פ יש סברא לומר כן ולפ"ז זהו דוקא אם הורה בדין זה הנהרג ונמנה עם הדיינים אבל כל שאינו מורה היה מותר ללמוד עליו חובה והדיינים יעיינו אם נכונים דבריו אבל לזכות אסור ללמד עליו דנוגע בעדות לכך משתקין אותו ור"ל למדו מהמשנה דקאמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו ודברי רבינו מדוקדקים. והנה מ"ש הרמב"ם אבל בד"מ יש לו ללמד עליו זכות או חובה הקשה ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י היאך שייך בד"מ זכית או חובה דכל מה שהוא חוב לאחד הוא זכות לחבירו והשבתי דל"ק דעיקר הכוונה היא דהעד שמעיד על פלוני יכול ללמד עליו זכות או חובה ומה אכפת ליה במה שלחבירו יצמח מזה זכות או חובה והרי הוא לא נעשה דיין ולכך שייך בזה זכות או חובה למי שהעיד לו והנה הקשה ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י מהיכן למד רבינו דבד"מ אין עד נעשה דיין דהא אין ראיה מד"נ דשאני בד"נ דלא סגי באומדנא משא"כ בד"מ דסגי באומדנא והרי לא גרע מה שראו ב"ד את המעשה מגמל האוחר בין הגמלים שחייב ואין ראיה מב"ק דף צ' דשם מיירי בדיני קנסות דהוי כד"נ לענין זה משא"כ בשאר ד"מ שאינו בא רק לאמת הדבר למה לא יעשה דיין (ומצאתי בטורי אבן בר"ה דף כ"ד שהקשה כן ובאמת דברי הר"ן בשם הרמב"ן הן הן דברי הרמב"ם כאן ודו"ק) והשבתי לו דלפמ"ש התוס' בב"ק שם דהטעם דאין עד נעשה דיין מפני דהוה עדות שאאי"ל דלא ירצו לקבל הזמה על עצמן א"כ שפיר פסול אף בד"מ דגם בד"מ אף שבטלו דרישה וחקירה בעינן עדות שאאי"ל וכמ"ש הש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז ואף אם נימא דלא כהש"ך וכמ"ש