דברי שאול - עדות ביוסף - א רנג

לנדרו תמהו הפוסקים דהא נדרים חלים עד"מ כדבר הרשות והנראה לי בזה דבר נכון דהנה בהא דאמרו בנזיר דף ג' מיין ושכר יזיר דאתי לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני והקשה המפרש דהא נדרים חלים עד"מ כדבר הרשות וכתב הראב"ן ששמע מפי רש"י ז"ל שאמר דע"כ לא חל עד"מ רק במפרש בהדיא עד"מ אבל שם שהזיר עצמו עיין אמרינן דמסתמא לא היה דעתו עד"מ ושפיר לא חל ע"ש ולפ"ז גם כאן הא מיירי דקיבל עליו להתענות בה"ב ואירעו בהם ימים הכתובים במג"ת בזה אמרינן דאם גזרתינו קדמה בלי ספק לא היה דעתו על אותן ימים ושפיר תדחה גזירתינו וז"ב מאד ומעתה שפיר דייק התה"ד דב' וה' תו"ל כיום זה ולא מצי לדחות על יום אחר דאם נימא דמצי לדחות יקשה אמאי בקדם גזירתינו לא חל הנדר כלל לשיטת רש"י ואמאי והא כאן יקשה הא נדרים חלין עד" וא"ל דמסתמא לא כיון לאותן הימים דזה אינו דע"כ לא כתב הראב"ן זאת רק התם דמסתמא על יין קידוש לא היה דעתו מן הסתם לבטל דבר מצוה אבל כאן דבאמת יכול ללוות ופורע א"כ אפשר דהיה דעתו גם על זה ובאמת לא יבטל המצוה וילוה ויפרע ועכ"פ בכה"ג ל"ש דלא היה דעתו ובכה"ג ודאי דנדר חל עד"מ ואמאי לא חל כלל וע"כ דלא יוכל ללוות כלל ובלי ספק לא היה דעתו לבטל לדבר מצוה כלל ודו"ק ובזה ממילא מיושב היטב הא דלא דייק התה"ד מרישא ולפמ"ש אתי שפיר דאם הנדר קדם לגזירתינו א"כ בזמן שנדר בודאי היה דעתו על כל ב' וה' דבעת הזאת לא היה מצוה כלל וכיון שכן פשיטא דנדר חל עד"מ ובודאי א"צ ללות ולפרע אף אם יכול ללות ולפרע ואין מקום לדייק כ"א מסיפא ובזה מיושב הקושיא הנ"ל על הט"ז דלכך בקדם הנדר לגזירתינו אף דיכול ללות על ימי דין אחרים מכל מקום א"צ לדחות דנדר חל עד"מ וכמ"ש ודו"ק ובגוף הע"ז נראה לי ברור דזה דוקא כשאמר בה"ב סתם או שלא חייב עצמו כל בה"ב של כל השנה דאז שפיר יכול ללות על בה"ב אחר מלאת ימי נדרו אבל אם אמר בה"ב של כל השנה זו דאז באותה השנה אין לו תשלומין ואי בשנה הבאה הוא חייב עצמו בשנה זו ואיך ימלא נדרו בשנה האחרת וז"ב לדעתי ובזה ממילא אין קושיא מהש"ס הנ"ל דשם מיירי שקיבל על עצמו בה"ב של שנה זו כדאמרו שם וא"כ היאך ימלא הא אמר שנה זו וז"ב ומהתימה על השעה"מ שלא ירד לזה והדבר פשוט ובזה זכיתי להבין דברי הג"א פ"ק דשבת דכתב דיום זה דקאמר בירושלמי וכו' והשתא ל"ק ממ"ש במס' תענית אי גרסינן בשנת זו ודבריו סתומים וחתומים ועיין שעה"מ שם מ"ש בזה ולפמ"ש הדברים מבוארים דאל"כ יקשה כקושית השעה"מ על התה"ד אבל אי גרס בשנה זו א"ש: סי' תקס"ט סעיף א' אבל ציבור וכו' בטעם החילוק שבין יחיד לציבור נראה לפענ"ד דבר חרש דבאמת אמרו ס"פ שלישי דתענית דזה אינו מעלה אם נענה באמצע התענית דדומה לעבד שרבו אומר תנו לו ואל אשמע קולו ולכך ביחיד מחוייב מ"מ לההענות כל תעניותיו אבל ציבור דהן אל כביר לא ימאס שפיר י"ל דזו מעליותא שמילא שאלתם תיכף ודו"ק: סי' תק"ע סעיף א' הרי עלי שהוא לשין נדר כתב המ"א דדוקא שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני עלי נדר אבל אם אמר הרי עלי להתענות יום אחד לא וכוונתו נראה לי דנדר הוא איסור חפצא ולכך כשאוסר היום עליו מקרי איסור חפצא משא"כ כשנודר להתענות יום פלוני דזה הוה איסור גברא ות"ל שהרגשתי בזה בעת לימודי ותירצתי בזה קושית הקדמונים דאמאי ידחה גזירתינו את נדרו והא נדרים חלים עד"מ: ואמרתי דלפי מה שאמרו שם שקיבל עליו תענית א"כ הוה כאיסור גברא ולפ"ז א"צ לחלק בין נדר לקבלת תענית רק בין איסור גברא לאיסור חפצא ויש להאריך בזה. ובזה אמרתי ראיה להתה"ד שנתבאר בסי' תקס"ח שכתב דבה"ב הוה כיום זה וא"צ ללות דאל"כ אף בנדר לא היה מועיל דלא מקרי איסור חפצא דהא לא מתפיס אותו היום דוקא דהא יוכל לפרוע ביום אחר ולא הוה החיוב רק על הגברא שיתענה אבל לא על היום דוקא וז"ב והנה ראיתי ביו"ד סי' רט"ו שהביא הטור בשם הסמ"ק שחילק בין שקיבל עליו על הי"ט בלבד ובין שקיבל עליו סתם להתענות בה"ב ואירעו בהם יו ט והב"י האריך לתמוה עליו. ובראותי שמחתי מאד שכבר זכיתי בה החלה שבלי ספק כוונת הסמ"ק למ"ש בסי' תקס"ח מדעתא דנפשאי ליישב קושית הקדמונים דנדרים חלין עד"מ עפ"י דברי הראב"ן דדוקא באומר בפירוש על המצוה אבל בסתם לא כוון לדבר מצוה והן הן דברי הסמ"ק הנ"ל. ובזה מיושב קושית הב"י הנ"ל ועיין בט"ז שם שכתב כעין זה אבל לא זכר דברי הראב"ן הנ"ל ולא ביאר דברי הסמ"ק עפ"ז ודו"ק ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הב"ח באו"ח סימן תקנ"א והובא בט"ז שם ס"ק י"ז בסופו ובמג"א שם ס"ק כ"ז שדעתו בשקיבל שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז ועד ט"ב דאסור אף בשבתות ותמהו עליו הט"ז והמג"א דמסתמא אדעתא דמנהגא נדר ומותר בשבת. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון שפירש בהדיא אף שבת אסור דנדרים חלין עד"מ כשאמר בפירוש וכמ"ש הט"ז סי' ר"כ לענין הזכיר ג' שבתות בפירוש שאסור אף בשבת והוא מטעם שכתבתי כיון דהזכיר בפירוש