דברי שאול - עדות ביוסף - א רנב

מוסר ודו"ק ולפמ"ש בחידושי לפרש בע"א המאמר הלז יש לגרוס העונה בעת צרה ואכ"מ להאריך ודו"ק: שם סעיף ג' אין ש"ץ אומר ענינו וכו' הרב בעל ברכי יוסף הביא בשם מהרמב"ח דדוקא בקהל שגזרו ת"צ הוא דצריך להיות עשרה משא"כ בת"צ הקבוע לרבים כגון ארבעה תעניתים אף שאין בבהכ"נ רק רוב המתענים קובעים ברכה בפ"ע ולא כתב שום טעם בזה. וזכורני שראיתי בזה פלפול גדול בספר תשובה מאהבה היא ואחוזת מרעהו הרב מוהר"ר בצלאל רנשבורג והרב בעל טעם המלך וכעת אינו תחת ידי ולפענ"ד הדברים פשוטים דבשלמא כשאין ת"צ קביע רק שעושין אותי ת"צ א"כ כל שאינם עשרה לא חשיבי רבים לקבוע ברכה בפ"ע וכיחידים דמו ולא יוכלו לומר ברכה בפני עצמה את צום הענתיני משא"כ כשהוא ת"צ קביע א"כ שפיר יכלו לומר את צום תעניתינו שהוא באמת ת"צ קבוע ומה בכך שהם אינם עשרה הא זיל בתר רובא דעלמא וגם רובא דאיתנהו קמן ושפיר יכלו לימר את צום תעניתינו וז"ב לפענ"ד ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל מ"ש בזה ולפענ"ד מ"ש מחוור טפי ומזה ראיה ברורה למ"ש למעלה בסי' תקס"ג דבת"צ אף שאין מתענים רק עד חצוית יוכלו לומר את יום צום תעניתינו דבכה"ג גם תענית לשעות מקרי תענית דהא בעצם הוא יום תענית קבוע ואף דא"י להתענות יותר מפני הסכנה מכל מקום מקרי ת"צ קבוע וכמ"ש למעלה וז"ב וכן עשינו הלכה למעשה בשנת תריט בצום גדלי' שהיה חליר"ע ר"ל וקבע הש"ץ ברכה בפ"ע וקראני ויחל בבהכ"נ הגדולה היה פה לביב בחצות היום כדי שלא ישתכח תורת ת"צ וזה היה סברתי ודעתי אף שלא פרסמתי לרבים טעמי ודו"ק: סי' תקס"ז סעיף א' וביוה"כ ות"ב אסורים נראה לפענ"ד הטעם דבאמת הוה כעין חצי שיעור וע"כ ביוה"כ ות"ב דהוא ד"ק דהוה כעין של תורה החמירו בחצי שיעור אבל בשאר תעניתים דאינם רק דרבנן לא החמירו בחצי שיעור: שם סעיף ב' עד כדי רביעית. דעת הרא"ש דרביעית מצומצם נמי שרי והקשה המע"מ דכל שיעורי חכמים להחמיר מלבד גריס של כתמים אלמא דאף בדרבנן מחמירין בשיעורין ומדוע אזלינן כאן להקל. ולפענ"ד דבאמת הטעם דמחמירין בשיעורין הוא משום דאי אפשר לצמצם ואפשר דאיכא יותר מהשיעור ואף דאיכא שני צדדים להקל שמא פחות ושמא מצומצם מ"מ מחמירין כתירוץ הראשון של התוס' בענין א"א לצמצם. ומעתה זה בשאר איסורים אבל כאן אטו ביותר מרביעית איכא איסור בודאי דיכול להיות שלא יטעום אף ביתר מרביעית רק דביתר מרביעית החמירו חז"ל דאל"כ מה גבול תתן לו ועל הרוב טועם ביתר מרביעית וכיון שכן עכ"פ שיעור רביעית מצומצם דיש כל הצדדים להקל שמא פחות ושמא מצומצם ושמא אף ביתר מרביעית מ"מ אינו טועם ובכה"ג בודאי מקילין בדרבנן: סי' תקס"ח סעיף ב' או אתענה שני וחמישי וכו'. כ"כ התה"ד ולמדו מהא דאמרו אם גזירתינו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתינו ולא אמרינן דילוה ויפרע ליום אחר. והדבר תמוה דמכאן ליכא ראיה דדלמא בשביל דגזרתינו קודמת לכך אינו חל נדרו כלל. ותדע דלכך לפירש"י א"צ להתענות אח"כ ומרישא יש לדייק טפי אם נדרו קידם לגזירתינו תדחה גזירתינו ואמאי ידחה ילוה תעניתו ויפרע וכבר תמה בזה השעה"מ בהלכות תענית וכתב דבאמת כוונתו להרישא דאם נדרו קדם יבטל נדרו את גזירתינו ובזה יקשה אמאי ילוה ויפרע ע"ש אמנם עדיין לא הועיל דמכל מקים יקשה דאין ראיה משם דשם כיון דנדרו קדם בדין הוא שידחה הגזירה דאינו רק דרבנן ומה"ת שילוה ויפרע דלא התירו רק במקום הדחק או מצוה וכאן כל שנדרו קדם מן הדין הוא קדים והנראה לי בזה דהנה החינוך הקשה דאיך נדרים חלים ע"ד מצוה הא יבא עשה דמצוה וידחה הל"ת דנדר וכתב דנדר הוה עשה ול"ת וכ"כ הרשב"א בחידושיו לנדרים דף ט"ז והנה האחרונים הקשו וכן הוא בפר"ד הא נדר קיל דאיתא בשאלה ומצאתי בשו"ת רשב"א ח"ג סי' שמ"ג שהקשו לו כן וכתב דזה אינו פירכא דכל שכעת לא נשאל הנדר בתקפו והוה עשה ול"ת גמור ובריש יבמות דאמרו בנזיר דקיל לא אמרו רק לדחויא בעלמא ע"ש כן הוא תורף דבריו ולפ"ז הכי אזלא ראיות התה"ד דאם משכחת לה בנדר שילוה ויפרע עכ"פ העשה ול"ת קיל דהא יכול לדחותו ושוב יקשה אמאי אם קדם נדרו דוחה לגזירתינו הא יקשה הא המצוה הו"ל עשה דאף מצוה דרבנן חשוב עשה דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כמ"ש גבי שופר ולא שייך לומר דנדר עשה ול"ת דזה אינו דזה קיל דיכול לדחותו עכ"פ ובזה ניחא מ"ש האחרונים ועיין בשעה"מ שם שהקשה דלפמ"ש הט"ז כאן דהתה"ד מודה דאם רוצה לפרוע ביום ב' וה' אחרים מותר דימי דין הם והקשו דלפ"ז עדיין יקשה דאמאי בנדרו קדם דוחה הא יכול לדחותם לימי דין אחרים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בלא מצוה ושעת הדחק אינו דוחה וכאן ל"ש דעכ"פ קי"ל דיכול לדחות דזה אינו דזה לא מקרי דחייה דהם ימי דין כמו אותן ימי דין ובכה"ג לא מקרי דחייה כ"כ דיהיה עי"ז מקרי דחייה אמנם כ"ז אם נימא כמ"ש השעה מדדיוק של התה"ד מרישא אבל לפמ"ש לפנינו דדיוקו מסיפא תמוה מאד כמ"ש השעה"מ והנ"ל בזה דהנה בהא דאמרו ידחה גזירתינו