דברי שאול - עדות ביוסף - א רנ

דקביעות ירחא ונתקשו התוס' דהא לא עבדינן יוה"כ שני ימים ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג דמקרי אקבע איסורא דהספק על הימים ויום אחד ודאי יוה"כ ובכה"ג ספיקו אסור מן התורה דאקבע איסורא ויש להאריך שם ואכ"מ שוב ראיתי בפ"י בפסחים שם שהרגיש ג"כ דשמואל מצי קאי לבה"ש דאפוקי יומא ומ"ש דא"כ מה פריך ממפסיקין מבע"י ת"ל הרגשתי בזה אבל ל"ק דהש"ס פריך מכ"ש דשם הי' בעיולי ודו"ק: שם סעיף ב' בהג"ה מי"ז בתמוז. כ"כ התה"ד והקשו הב"ח והט"ז דא"כ הא דמשני בתענית דף י"ב גבי ראב"צ דהתם נמי לצעורי נפשיה קעביד והא שם התענה על העבר ע"ש. ולפענ"ד י"ל דשם על העבר לא התענה דהא באמת העבר הי' יו"ט שלהם ג"כ ורק דהתענו על העתיד כמ"ש הרמב"ם בהלכות תעניות דעיקר התענית שיתעורר בתשובה שלא יהיה עוד חוטא ולא יתלה במקרה ע"ש וא"כ שפיר מקרי על העתיד וע"כ לא כתב התה"ד רק לדידן דהצומות הם העיקר על העבר אבל לראב"צ דעל עבר ל"ש גבי' דיו"ט שלו הי' א"כ העיקר היה על העתיד וז"ב: שם סעיף ו' הרהר בלבו וכו'. עיין ט"ז שהאריך בסתירת דברי הרא"ש דכאן ס"ל כר"ת דצדקה ג"כ מועיל בלב ובח"מ לענין הקדש כתב דל"מ צדקה בלב ע"ש. ולפענ"ד נראה דהרא"ש ספוקי מספקא ליה אי קיי"ל כר"ת לענין צדקה וא"כ שם לענין שיחול ההקדש דמקרי ההקדש המוציא ומספק לא יכול להוציא דהו"ל המוציא מחבירו ועיין ביו"ד סי' רנ"ט בש"ך שם משא"כ כאן לענין תענית דפשיטא דגם משום ספק צריך להחמיר ולהתענות דהוא ספק נדר וגם הוא לכפרת עון וז"ב: שם סעיף י"א אבל נקרא תענית לענין שצריך לקיים נדרו צ"ע בתוס' נזיר דף ב' ע"ב ד"ה לימא שכתבו דיותר משמע נזירות מקבלת תענית דכל שאכל ושתה א"א לקבל תענית מחצי יום והרי לענין נדרו מחוייב לקיים אף שאכל כבר וצ"ל דמ"מ לא מקרי תענית גמור וא"כ משמע טפי קבלת נזירות משנאמר דכוון לתענית ואינו תענית גמור ובזה נראה לפענ"ד מה דק"ל לפי מה דקיי"ל דצריך לקבל תענית מבעוד יום כמבואר בפ"ה וא"כ מ"פ דלמא אהא בתענית והא לא קבלו מבעוד יום ואינו תענית. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ נדר מיהא הוה ואף דמבואר שם דלא יצא י"ח נדרו היינו באם נדר תענית סתם אבל כאן שלא נדר רק בתענית זה פשיטא דיצא י"ח נדרו ורק ידים מוכיחות לא הוה ודו"ק היטב ובגוף דברי הש"ע כאן דידי נדרו יצא אבל לא יאמר ענינו נראה דהטעם פשוט דהרי אמרו בנדרים דף פ"א דבעינן דמנכר העינוי וא"כ כל שאכל ושתה א"כ לא מנכר העינוי ולכך לא שייך לומר ענינו דאינו תענית גמור דלא מנכר העינוי אבל ידי נדרו יצא דמכל מקום מצטער רק דלא ניכר העינוי דיוכל להיות שאינו תאב לאכול ודו"ק: שם סעיף י"ג הוה אסמכתא. עיין מג"א שהקשה דגבי צדקה פסק דאף לדבר הרשות לא מקרי אסמכתא כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ח וחו"מ סי' ר"ז וכבר קדמו בנקה"כ ביו"ד שם ולפענ"ד נראה דכל הטעם דלא שייך אסמכתא בהקדש כתב הטעם שם משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט באופן המועיל והנה התוס' בקידושין דף כ"ח כתבו דע"כ לא שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק במקום דאיכא רווחא להקדש וכ"כ ביו"ד שם ולפ"ז בשלמא שם לענין הצדקה דהוה ריווח להקדש שפיר אמרינן אמירה לגביה כמסירה להדיוט משא"כ כאן דמה נ"מ להקדש אם זה מתענה דניהו דהתענית הוה כקרבן ועיין בט"ז כאן ס"ק ח' אבל מה אכפת ליה להקדש בזה לכך מקרי אסמכתא וז"ב לדעתי. ובזה מיושב ג"כ מה שהביא הג"א פז"ב ראיה מהא דאמרו לא ניתני נזירות אלא להפלאה ומשום דהוה אסמכתא. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דכעת עיקר הנ"מ אם יחול עליו נזירות ורק דיוכל לבא אח"כ ריוח להקדש שיקריב קרבנות נזירות בכה"ג לא שייך רווחא להקדש והוה אסמכתא. ובזה מיושב הא דאמרו בנזיר דף י' באמר פרה זו קרבן אם העמוד דיוצא בקרבן ול"מ אסמכתא ומזה הביאו ראיה דבכה"ג ל"מ אסמכתא. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דנצטרך להביא קרבן שפיר ל"מ אסמכתא דאיכא רווחא להקדש וז"ב ומה שהקשה הט"ז כאן דלמה כתב זה בשם י"מ הא הוא מקרא מלא גבי יעקב אם יהיה אלקים עמדי אלמא דבעת צרה ל"מ אסמכתא לק"מ לפענ"ד דלפמ"ש המרדכי בב"ק פ"ד בשם ר"נ מקילין דמן התורה אסמכתא קונה ומביא ראיה מערב וכ"כ הב"ח בחו"מ סי' ר"ז ועיין בקצה"ח שם. ולפ"ז שוב אין ראיה מיעקב דמן התורה קונה אבל לדידן היה מקום לומר דהוה אסמכתא קמ"ל דל"מ אסמכתא וז"ב ודו"ק. ועיין בנזיר דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה הריני נזיר כשיהיה לי בן פירוש הודאה ושבח להקב"ה שחנני וזיכני ונולד לי בן והוא תמוה דמה באו ורצו התוס' בזה ואפשר דק"ל הא הוה אסמכתא ואף בנזירות שייך אסמכתא כדאמרו בב"ב דף כ"ד גבי לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וע"ז כתבו כיון דניחא ליה בזה שנולד לו בן א"כ ל"מ אסמכתא כמ"ש הנמוק"י פרק מי שמת גבי אם ילדה אשתי זכר ע"ש בשם הרשב"א דבכה"ג דניחא ליה לא שייך אסמכתא ודו"ק: סי' תקס"ג סעיף דלא עדיף מהוציא בפיו וכו'. הב"ח והמג"א הקשו דלמה לא יועיל מתורת נדר