דברי שאול - עדות ביוסף - א רמט

דינו דאם בא ממקום פלוני דצריך להמתין דאל"כ היאך ס"ד דנחוש כאן מספק ולשיטת רבינו ופירושו מיושב קושית התוס' ד"ה דייקא דלשיטת רבינו הך סרטיא היא לגריעותא דמורה שנעשה לשם ישראל ובזה מיושב היטב דברי הטור שכתב דוקא ברה"ר אבל בכרמלית א"צ להמתין להרמב"ן וכתב הב"י דזה לא נזכר בדברי רבינו ולפמ"ש הדברים מבוארים דאי לא היה כאן ספק דאורייתא לא היה צריך להמתין ממקום קרוב דהוה ספק דרבנן כקושית הרמ"ך דהוה ספק דרבנן ועיין בפיהמ"ש לרבינו נראה שהלך ג"כ בדרך זה. שוב ראיתי שכל מ"ש הוא טעות דכאן על מקום קרוב שראינו בא משם צריך להמתין משום דודאי נעשה בהם איסור ר"ה ואינו משום ספק וא"כ לא שייך לומר דמכח זה צריך להמתין עד מקום קרוב דל"ש לא אתו לזלזולי דדלמא ל"ח לספק כלל וכאן דחיישינן דהוא ודאי איסור אמנם בלא"ה ל"ק קושית הרמ"ך דהא הוה ספק דאורייתא דהא עכ"פ הביא בר"ה דגם חוץ לתחום עכ"פ ר"ה הוה ולמקום רחוק ל"ח דמספק תלינן להקל ובזה אתי שפיר כל מ"ש לעיל ובגוף קושית הרמ"ך דספק תחומין דרבנן נראה לפענ"ד דל"ק דהא הוה דבר שיל"מ דהא לאחר בכדי שיביא ממקום קרוב מותר לגמרי א"כ הוה דבר שיל"מ דגם ספק דרבנן להחמיר ודו"ק כי יש להאריך בזה בשיטת הפוסקים: הלכות תענית סי' תקס"ב ס"א כל תענית וכו'. הב"י והמ"א הביאו דברי הגמי"י שכתב דאע"ג דבש"ס מוכח דאי לאו חומרא דט"ב היה ביה"ש שלו שרי משמע דבשאר תעניות שרי ספיקא דידהו י"ל שאני עיולי יומא מאפוקי יומא דאפוקי יומא מהראוי להחמיר בספיקו וכפי הנראה טעמו משום דבזה אתחזיק איסורא והקשו האחרונים דלפ"ז להפוסקים דס"ל דבדרבנן ספיקו מותר אף באתחזיק איסורא א"כ קשה מ"ט יאסר כאן. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה לכאורה הא הוה דבר שיל"מ דעד שיאכל בספק יום יאכל בודאי לילה ובדבר שיל"מ אף בדרבנן אזלינן להחמיר כמבואר בביצה דף ד'. ומעתה יש לומר דזה החילוק בין עיולי יומא לאפוקי יומא דבשלמא כשהוא ביה"ש של עיולי יומא ל"ש דבר שיל"מ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דכעת עבר כבר זמן ההיתר שכבר נכנס הבה"ש ועומד באיסור משא"כ ביה"ש דאפוקי יומא דבעוד שיצא בה"ש יהיה לילה ודאי היתר ולכך ודאי מקרי דבר שיש לו מתירין ואסור וז"ב בטעמו של הגמי"י איברא לפמ"ש הצל"ח בפסחים דף י"א לחדש דבטלטול ל"ש דבר שיל"מ דהא לא שייך הטעם עד שאתה תאכלנו באיסור דזה דוקא באכילה שאינו אוכל רק פ"א אבל בטלטול דאותו דבר יכול לטלטל כעת ולהבא ע"ש ולפ"ז גם כאן אם אנו מסופקים על הזמן לא שייך דבר שיל"מ דהא יכול לאכול כעת ולאח"כ ולפ"ז היה מהראוי להתיר אף באפוקי יומא. ולפ"ז ממילא י"ל דהא דאמרו בפסחים דף נ"ה דביה"ש דט"ב אסור היינו דוקא ביה"ש דאפוקי יומא דבזה בשאר תעניות מקילין וכמ"ש ובט"ב מחמירין אבל בעיולי יומא אף בט"ב אין מחמירין ובזה י"ל הא דפירש"י שם ביה"ש שלו אסור במלאכה והקשה המג"א בסי' תקנ"ד ס"ק כ"ג דבתענית דף י"ג פירש"י בהדיא דבליל ט"ב מותר במלאכה ומכ"ש ביה"ש ולפמ"ש דקאי לענין ביה"ש דאפוקי יומא אתי שפיר. והא דפריך דשמואל אדשמואל דאמר ביה"ש מותר ולא מחלק בין ביה"ש דעיולי יומא לאפוקי יומא אפשר מדאמר סתמא בה"ש משמע ליה דמיירי בכל גווני ביה"ש והא דפריך מספיקו מותר ולא משני דמיירי ביה"ש דעיולי י"ל דמשמע ליה ג"כ דמיירי בכל גווני ובלא"ה י"ל דהרי התוס' מקשים שם דאיך קתני ביוה"כ ספיקו אסור והא אף קודם אסור משום תוספת יוה"כ ע"ש והנה י"ל דמיירי לענין שאר ענוים כמו רחיצה וסיכה דלדעת הרבה פוסקים אינו רק דרבנן עיין בסי' תרי"א ובזה אפשר דלא שייך תוספת יוה"כ כמו דל"ש לענין מלאכה אף דהיא דאורייתא ועיין בסי' תר"ח ומכ"ש בענוים דרבנן ולפ"ז בדרבנן ע"כ דמיירי בביה"ש דאפוקי יומא דאל"כ יקשה אמאי אסור ביוה"כ ספיקו הא הו"ל ספיקא דרבנן. וע"כ צ"ל דמיירי באפוקי יומא והו"ל אתחזיק איסורא וא"כ ע"כ מיירי ספיקו מותר דט"ב ושפיר מקשה. ובזה אמרתי ליישב קושיית הר"ן הובא בב"י סי' תר"ח דאם נימא כל הספיקות מן התורה להחמיר למה לי קרא על תוספת יוה"כ ת"ל דביה"ש אסור מספק ולפמ"ש י"ל דאם לא אסור מחמת תוספת יוה"כ א"כ היה הספק מותר דאתחזיק היתירא עד עכשיו וביה"ש לא מקרי אקבע איסורא ועיין בלח"מ בהלכות שגגות ולכך אצטריך קרא דתוספת יוה"כ ומקרי אתחזיק איסורא ומביא אשם או לוקה במזיד ובזה י"ל הא דמשני בפסחים שם לא כגון ספיקא