דברי שאול - עדות ביוסף - א רמז

משאצל"ג כמ"ש הרמב"ם פ"א משבת וא"כ לכך התירו אף שני שבותין. אך זה אינו דגם שם מלאכה שאצ"ל. מיהו לפמ"ש דיש איסור משום מצרף וצירוף הוה מלאכה הצריכה לגופה. איברא לפמ"ש ה"ה פי"ב משבת ה"ב דכשאינו מתכוין ליכא איסור צירוף א"כ כאן שאינו מתכוין ליכא צירוף אמנם כבר כתבתי במק"א דבאמת דברי ה"ה תמוהין וכמו שהאריך הלח"מ ועיין סי' שי"ח סי"א ובדג"מ וכתבתי דע"כ לא כתב זאת רק לדידן דדבר שא"מ מותר לכך בצירוף מותר דל"ש לגזור אטו מתכוין וכמ"ש ה"ה דכל שאינו מתכוין אינו עושה מלאכה כלל ולא שייך לגזור אטו מתכוין אבל לר"י אסור אף בלא מתכוין ושייך צירוף דסוף סוף המלאכה נעשה וא"כ ממילא שפיר למד רבינא משם דהרי שם לר"י איכא איסור תורה בצירוף או עכ"פ איסור דרבנן וא"כ איכא שני שבותין ואפ"ה מותר במקום היזק וה"ה בזה ובזה מיושב היטב קושית הת"ש הנ"ל דלשיטת הטור דגחלת של עץ נמי שרי ומשום דקיי"ל כר"ש דמשאצל"ג מותר וא"כ מהראוי דגם להוליך הקוץ ד"א ברה"ר נמי לשתרי ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ש שוב אין ראיה דהתירו שני איסורים דהא ל"ש צירוף לדידיה ולכך לא התיר רק פחית פחות מד"א וא"כ מלבד המשאצ"ל איכא שני שבותין והתיר וכמ"ש לעיל והנה הת"ש תירץ דבאמת מהראוי להתיר אף ד"א רק דכל מה דנוכל לעשות בהיתר יותר נעשה ע"ש. ובזה ממילא יש ליישב קושיתי דכאן איכא שני איסורים איסור טלטול ואיסור הוצאה ולפמ"ש הת"ש א"ש דהרי כל איסור הטלטול כתב הראב"ד בפכ"ד משבת דהוא משום שלא יבא להוציא ע"ש ולפ"ז כאן כיון דמחמת היזיקא דרבים התירו להוציא אף ד"א לר"ש דהוה משאצ"ל רק דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר טפי עבדינן וא"כ שוב ל"ש טלטול דאף אם יוציא ד"א ליכא איסורא דהרי חז"ל התירו איסור זה דהוצאה וכל שהתירו האיסור הלז לא שייך גזירה דהוצאה וז"ב (שוב ראיתי שבמ"ש לעיל דדוקא לר"י שייך משום צירוף משא"כ לר"ש יש ליישב קושית התוס' שם ד"ה אפילו שהקשו דמה ס"ד דמקשה): סי' שי"ח ס"א המבשל בשבת ביו"ד סי' ק"ב בסופו מבואר דאם נתערב אותו הדבר שבשל בשבת דבטל ולא מקרי דבר שיל"מ כיון דלו אסור תמיד ואף דלאחרים מותר למ"ש מ"מ לא מקרי בשביל זה דבר שיל"מ ולכאורה צ"ב דמה"ת לומר דמקרי דבר שיל"מ מה שלאחרים מותר סוף סוף כיון שאליו אסור פשיטא דאזלינן בתר מי שנוגע ומה לנו באחרים ולו אין שייך הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאליו לא ניתר הדבר כלל. ותדע דהרי בנדר הדבר מבואר שם ביו"ד דמקרי דבר שיל"מ משום דמצוה לשאול על הנדר ולמה לא נימא כפשוטו כיון דלמי שלא נדר מותר מקרי דבר שיל"מ וע"כ דמה לנו באחרים אנו דנין על מי ששייך אליו האיסור ובו ל"ש עד שתאכלנו וכו' וה"ה כאן. אך נראה דהדבר תלוי בשני הטעמים דדבר שיל"מ דלטעם הר"ן דכיון שעתיד להיות מותר מקרי היתר בהיתר לכאורה יש מקום לומר כיון דעתיד להיות ניתר עכ"פ לאחרים מה בכך דאליו אסור משום קנס וכדומה מ"מ עכ"פ הדבר בעצמותו היתר והוה מין במינו ולא בטיל ולא שייך לומר דחלוקים דזה היתר וזה איסור כיון דגם זאת עתיד להיות היתר לכל העולם א"כ שפיר הו"א דמקרי היתר ודבר שיל"מ וע"ז קמ"ל דמ"מ כיון דלו יהיה אסור לא מקרי דבר שיל"מ. ובזה נכון ראיית המהרי"ו דמקור הדין הלז מיבמות דף פ"א והיינו מחטאת טמאה שנתערבה בחולין דלא מקרי דבר שיל"מ דאי לכהן משרי קא שרי ולישראל לעולם אסור והיינו דגם שם יש מקום לומר כיון דעכ"פ לכהן מותר א"כ הוא בעצמותו היתר וזהו דלישראל אסור משום דהתורה אסרה עליו גוף אכילת קדש אבל הדבר בעצמותו היתר א"כ שפיר מקרי מין במינו וע"כ דאנו דנין למי שנוגע לו האיסור וה"ה בזה ובזה מיושב קושית המג"א כאן שהקשה דל"ד לשם דשם לשום אדם לא מקרי דבר שיל"מ דלכהן גם עתה שרי ולישראל לעולם אסור משא"כ כאן דעכ"פ לאחרים מקרי דבר שיל"מ דהיום אסור ולמחר שרי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר ראיה היא דלא נימא כיון דלאחרים יהיה מותר א"כ נקרא היתר בעצמותו ולא יבטל דהוה מין במינו לזה אמר דהרי שם ודאי מותר לכהן אף עכשיו א"כ יהיה עליו שם מין במינו ואפ"ה אנו דנין למי שנאסר לו ושייך לו הדבר והיינו הישראל דלכהן משרי שרי וה"ה הכא אנו דנין למי שנוגע לו הדבר כיון דאליו יאסור לא מקרי דבר שיל"מ ובזה מיושב ראיית המג"א מביכורים דאסורים לזרים ומקרי דבר שיל"מ אף דלישראל לעולם אסור. ולפמ"ש אתי שפיר דשם אנו דנין על עי שנוגע האיסור אליו וכיון דלהכהנים יהיה הדבר מותר בירושלים שפיר מקרי דבר שיל"מ ואף דלזרים אסור הא לזה לא הותר מעולם ובשביל הקדושה אסרה לזרים ולכהנים ששייך להם הביכורים להם יהיה מותר ושפיר מקרי דבר שיל"מ וה"ה בזה: סי' ש"כ סעיף י"ט דאין צביעה באוכלין ע"ש הנה בש"ס בביצה דף י"ב דאמר הא מני ב"ש היא דאי ב"ה כיון דאמרו מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו' ה"כ מתוך שהותרה שחיטה לצורך וכו' שמעתי בשם הרב הגדול מפיאסק ז"ל שהקשה דכיון דאין צביעה באוכלין א"כ הא שוחט חייב משום צובע רק דבאוכל ל"ש צביעה