דברי שאול - עדות ביוסף - א רמד

ומטעם דהא לוקח שכר כדי לקיים המצוה מ"מ שם שפיר אמר דאין חייב באחריות כיון דשכר שבת אסור וכל הא דנותנין לו שכר הוא כדי לקיים המצוה א"כ הוה כנותנין לו שכר לעשות מלאכת עצמו עכ"פ אינו מתחייב זה באחריות דמכח השכר א"א לחייבו דהא הוה שכר שבת וז"ב. ובזה מיושב קושית התומים בסי' ס"ו דאיך אפשר דאין נותנין שכר שבת דא"כ הא אסור לשמור הזרעים בחנם וכדאמרו בב"מ דף קי"ח לגבי ספיחי שביעית דאין נותנין לשמור בחנם ומטעם דהבטה בהפקר קני ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת נותנין לו שכר רק כיון דשכר שבת אסור א"כ לא הוה רק שכר מלאכת עצמו וא"כ לא נתחייב ע"י באחריות דהא באחריות אינו חייב רק כשמקבל שכר שמירה חלף עבודתו וז"ב ובזה יש ליישב מה שהקשה דו"ז בישע"י כאן דלשיטת הסמ"ק דהיכא דנותנים שכר אף באותן דנתמעטו מדין שמירה חייב עכ"פ בפשיעה וא"כ מאי מקשה הש"ס דהא עכ"פ בפשיעה חייב ושפיר קאמר בסיפא דחייב באחריות והיינו בפשיעה ולפמ"ש א"ש דא"כ יקשה גם ברישא אמאי אינו חייב בפשיעה וא"ל דהא אין נותנין שכר דזה אינו דהא באמת אסור לשמור בחנם ורק דאמרינן דכיון דאינו נוטל שכר שמירה אינו חייב א"כ זה דוקא בשאר דברים אבל כאן דבאמת התורה מיעטה מדין שומרים ורק דבפשיעה מ"מ חייב דנחתינן חד דרגא ועכ"פ בשכר מחייב בפשיעה א"כ ניהו שאינו מקבל שכר שמירה מ"מ הא באמת התורה מיעטה מדין שמירה ואפ"ה חייב וז"ב והבן ובזה י"ל הא דבש"ס נוטה איסור על הנותן ובש"ע כתב אסור ליקח שכר שבת ועיין ב"ח ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת על המצוה ליכא איסור על המקבל כמ"ש ר"ש וכמ"ש רק האיסור על הנותן שעי"ז נתחייב באחריות ושוכר לו פועל בשבת אבל בש"ע דמיירי בדבר הרשות שפיר נקט האיסור על המקבל ודו"ק ועיין שו"ת בית יעקב סי' קמ"ד שהקשה כיון דפועל יכול לחזור בחצי היום א"כ לא הוה כשכיר בשבת כמ"ש התוס' פרק אע"פ דאמאי מותר בשכיר שבת וכתב דהוה כדבר האבד ע"ש. ולכאורה י"ל כיון דמיירי בהקדשות וא"כ מה בכך שהוא דבר אבד לא יהא גרע מנאבד ולא שמר כראוי דפטור. ובזה י"ל מה שהקשו דמה מקשה הש"ס דלמא מיירי בפשיעה ולפמ"ש אתי שפיר דקושית הש"ס היא דאמאי יהיה בשכיר בשבת אחריות עליו הא יכול לחזור דלא הוה דבר האבד וכמ"ש וא"ל דבפרה כיון דהוא דבר מצוה א"י לחזור בחצי יום כמ"ש החוות יאיר לענין חזן בסי' ק"מ מ"מ יש לומר דקושית הש"ס היא מזרעים דהם של הדיוט ובזה יש ליישב דברי רבינו דהשמיט זרעים ודו"ק כי קצרתי ואכ"מ להאריך: סי' ש"ז ס"ה דבר שאינו מלאכה וכו'. כן היא שיטת הרמב"ם והרי"ף וכל הפוסקים זולת דעת בה"ג דס"ל דאף שבות לבד נמי מותר ע"י עכו"ם רק שחילק דשבות שהישראל צריך לעשות כגון הזאה הוא דאסור להישראל אף לצורך מצוה אבל ע"י נכרי שרי לעשות לצורך מצוה ובאמת לפנינו נזכר בש"ס עירובין דף ס"ח ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר ליה דנחום ולבה"ג צ"ל דלא גריס הך סיומא דלא אמר ליה דנחום ולפענ"ד נראה דגם הבה"ג גריס ליה דהנה טעם הבה"ג נראה דלפמ"ש רש"י בע"ז דף ט"ו דלכך אסור אמירה לנכרי משום דכתיב ודבר דבר ולפ"ז לפי מה דקיי"ל בש"ע או"ח סי' ש"ו דחפצי שמים מותרין וא"כ ממילא לצורך מצוה הותר אמירה לעכו"ם דחפצי שמים הוא וזה ברור. ומעתה הנה מקום אתי לחלק דדוקא שבות דטלטול דעיקר האיסור בשבת הוא משום שלא יהי' טלטולו של שבת כטלטולו של חול ומכ"ש מחצר לחצר דהוא מתיקון שלמה וכל הטעם דאסור הוא משום סלא יהיה כחול ולכך ע"י עכו"ם לצורך מצוה שפיר דשרי אבל להחם חמין וכדומה דאסור משום לא תעשה כל מלאכה וא"כ גם לשמים אסור דרק דיבור בחפצי שמים מותר א"כ זה אסור גם ע"י עכו"ם וז"ב מאד ומעתה שפיר גריס הבה"ג דהא לא אמר ליה דנחום והיינו דלומר דנחום גם להבה"ג אסור. ובזה ממילא מיושב קושית התוס' שם ד"ה לשבות דהקשו דלקמן גבי ינוקא דאמר נחום ליה אגב אמו ול"ל לצורך אמו דהא לבה"ג מותר שבות ע"י עכו"ם לצורך מצוה ועיין במהרש"א שביאר כן להדיא כוונת דבריהם ועיין ברא"ש פר"א דמילה בשבת ולפמ"ש אתי שפיר דהתם בודאי אסור גם לבה"ג ודו"ק מיהו עדיין קשה מהך דרבא דאמר פנו לי' מאני מבי גברי לבי נשי וכו' ואמאי לא אמר להביא ע"י עכו"ם דשם לא היה רק איסור טלטול וצ"ל דכל שיכול לעשות בהיתר טפי שלא יהיה שום איסור פשיטא דצריך לעשות ולפמ"ש הדבר מוכרע דגם בחפצי שמים גופא כל שיכול לעשות בהיתר עושה וכן צ"ל לכל השיטות דהרי גם לשיטת הרי"ף ודעימייהו הא שם הוה שבות דשבות במקום מצוה ושרי וע"כ צ"ל כמ"ש: והנה דו"ז הגאון בישע"י מקשה אמאי לא מחלק בין שבות דאפשר לעשות בהיתר כגון כאן דיכול להביא ע"י מחיצות ב"א משא"כ בהזאה וכדומה. ולפענ"ד מכאן ראיה ברורה לשיטת אא"ז הב"ח דמרה"י לרה"ר לא מועיל מחיצת בני אדם ולכך לא מועיל כאן מחיצה ולכך הוצרך לחלק דהוה שבות דאין בה מעשה והט"ז בס"ק די והמג"א ס"ק י"ב תמהו על הב"ח ולפמ"ש יש לו ראיה ברורה מכאן והנה לכאורה ק"ל