דברי שאול - עדות ביוסף - א רמג

הוה רק ש"ח אינו חייב דלא גרע' לשמירתו ע"ש. ולפענ"ד נראה דקושית הש"ס היא מזרעים דפירש רש"י דהיינו שומרים ספיחים לעומר והרי התוס' הקשו הא אסור מן המשומר וכתבו דלא היו שומרים רק שמכריזין שכאן הוא ספיחין לעומר וממילא היו נמנעים ע"ש ולפ"ז בזה נראה לפענ"ד דלא שייך דיני שומר שמסר לשומר דלא שייך כאן גריעי גרעו לשמירתן דאטו רשאי להיות שומר רק שיכריז שלא יקחו ממנו וזה יוכל להיות כל שומר אף ש"ח יכריז שכאן הוא ספיחים לעומר ואין צריך שמירה מעולה וגם אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר לא שייך בזה דאינו בתורת פקדון שצריך שמירה מזה האיש דוקא וז"ב לפענ"ד ובזה ממילא מיושב דברי רבינו כיון דהשמיט זרעים א"כ ממילא נ"מ לענין זה וא"צ בשקנו מידו וגם דברי הטור והש"ע סי' ש"ו מיושבים דאף דבש"ע כתוב זרעים אבל אין הכוונה לאותן זרעים דל"ש האידנא ובסתם זרעים נ"מ לענין שומר שמסר לשומר ודו"ק: והנה העח"א בהלכות שומרין סי' ז' הקשה דלפי שיטת הרמב"ם ודעימיה דבשומרים צריך משיכה להתחייב א"כ איך שייך בזרעים דיני משיכה הלא לא עשה שום קנין והיאך יתחייבו ולפענ"ד נראה לפמ"ש הנימוק"י ר"פ השואל דלכך בעלים באמירה מקרי שאילה בבעלים דכיון דהבטיח לו שארית ישראל לא יעשו עולה וכל היכא דלא משכחת לה קנין אחר סגי באמירה ע"ש. ולפ"ז מכ"ש כאן דלא שייך קנין סגי באמירה בלבד ובפרט דהיא אמירה לגבוה דהוה כמסירה להדיוט וככל דיני קנין ובודאי מהני להתחייב באמירה לבד וז"ב לדעתי. והנה לפמ"ש המח"א בעצמו שם דבש"ש דאיכא כסף נתחייב באותו כסף שקבל ור"א דאמר תקנו משיכה בשומרים מיירי כשלא נטל שכר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ע"ש א"כ בשכר פועלים י"ל דמיירי דנתן להם שכרם וא"כ משתעבדי ע"י כסף אך זה תלוי אם השכירות של כל יום היא בפ"ע א"כ בשביל שבת שלא קיבל לא נשתעבד ויש להאריך בזה בסוגיא וי"ל דלכך אם אחריות שבת עליו מועיל החיוב ואם לא לא ואכ"מ להאריך. אך גוף דינו שחידש דהיכא דנוטל שכר מתחייב הש"ש ע"י הכסף לא זכר שר דברי הנמוק"י בב"ק גבי תקנו משיכה בשומרים שכתב בהדיא דעיקר האיבעיא הוא בש"ש דאיכא דמי הרי דאף דאיכא דמי אפ"ה לא מתחייב ואף דיש לדחות ולומר דכוון להנאת דמי עכ"פ הי' לו להביאו וצ"ע: שם ס"ה ויש מי שמתיר כ"כ רבינו שמואל במרדכי פרק אעפ"י דהא נותנין שכר כדי לקיים המצוה ולהתפלל והנה דבריו צ"ב כמ"ש הב"י דאטו בשביל המצוה נעשה עבירה דרבנן בשבת ועיין בב"י סי' תקפ"ה וכאן מה שנדחק בזה. ולכאורה רציתי לומר דכוונת רבינו שמואל דכיון שהוא מצות היום א"כ הוה כצורך היום ושרי כמו דמותר לתת מתנה בשבת כל שהוא צורך היום וכמ"ש המג"א כאן ס"ק ט"ו וה"ה לענין השכרה ומ"ש בין מתנה לשכירות אידי ואידי איסורא דרבנן ולצורך היום שרי וה"ה כאן כיון דהוא דבר המצוה וחובת היום דודאי שרי ובזה מיושב תמיהת הטור לקמן סי' תקפ"ה על אנשים שתוקעין בשכר והקשה מהא דב"מ דף נ"ח השוכר את הפועל לשפור את הפרה והזרעים וכו' דאין נותנין להם שכר שבת הרי דאף לדבר מצוה כמו פרה וזרעים של עומר ואפ"ה אסור ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ניהו דהוא דבר מצוה אבל אינו חובת היום בדוקא דא"צ בשבת לו דוקא. ובזה ממילא מיושב קושית הט"ז שם ס"ק ז' שהקשה על רבינו שמואל הנ"ל מהך דב"מ ולפמ"ש אתי שפיר דשאני הפלה ותקיעות דצריכין לאותו יום השבת דוקא וז"ב ובלא"ה יש לחלק דש"ה מהך דפרה דשם כיון דיש מקום שיהיה בהבלעה לשכור אותו על כל השבוע והחדש כדקתני שם בסיפא א"כ מה ששוכרו בשבת לבד א"צ למצוה כלל דיכול לקיים המצוה ולא יעבור על שכר שבת משא"כ הכא בתפלה החזן דלפעמים משכחת לה שבא בע"ש סמוך לחשיכה דא"א לשכרו כ"א על שבת דוקא וכדומה ומכ"ש גבי תקיעות דלא משכחת רק לשמור על יו"ט בלבד וגם זה נכון וע"ר הפלפול נ"ל בהבנת דברי ר"ש הנ"ל במ"ש דהא נותנין שכר כדי לקיים המצוה להתפלל הוא דהרי באמת כל ענין דהחזן נוטל שכר אף דמה אני בחנם והרי בשכר הלימוד כל הטעם דשרי הוא רק משום שכר בטלה ושכר פיסוק טעמים ובחזן לא שייך זאת דגם שכר בטלה ל"ש כששוכרו על שבת וא"כ כיון דאין מגיע לו שכר דעליו המצוה בחנם וע"כ דהוה כנותן לאדם שכר שיעשה מלאכת עצמו דפשיטא דלא מקרי שכר שבת דהא אינו נותן לו שכר חלף שעבד לו כ"א מה שעשה לעצמו ובזה פשיטא דמותר ליתן שכר וה"ה בזה דמותר ליתן שכר וזהו דדייק וכתב דהא נותנין שכר כדי לקיים המצוה והיינו דאינו נקרא שכר שבת כיון דבלא"ה מוטל הדבר עליו לחוב ואיך שייך שבר שבת בזה וז"ב איברא דלפ"ז צריך להבין דא"כ גבי פרה אמאי אין נותנין לו שכר שבת דלא הוה שכר כלל דהא מצוה קעביד. אך ז"א דבאמת בפרה הא הי' ניטלין שכרן מתרומת הלשכה וע"כ משום דשכר בטלה לקחו ואף דבשבת ל"ש שכר בטלה מ"מ כיון דעכ"פ בחול לוקח שכר שוב אין מוטל הדבר עליו דהא משכחת לה שיקח שכר בהבלעה. וביותר נראה דניהו דבאמת היה מותר ליקח שכר בשבת