דברי שאול - עדות ביוסף - א רמ

מדוקדק דכאן פירש"י ב' לשונות ובדף כ"א לא כתב רק שהיה להם יום אד ולא כתב שגזרו על המצןת משום דא"כ לא הי' רשאי להניח על שלחנו ודו"ק. ומעתה זה דוקא כל זמן מצותו אבל לאחר שיעור הדלקה ל"ש בזה דאתקצי דע"ז לא הי' רשאים להסתכן וזה ששאלו מהו לטלטולי שרגא דחניכה בשבתא והיינו לאחר שכבה. ובזה מיושב ג"כ מה שלא שאלו על נר שבת ועיין תוס' שם ודו"ק היטב והתוס' שם כתבו דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה והוא תמוה דא"כ היה מהראוי שיהיה יהרג ואל יעבור ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא שם הי' חברים וכמ"ש: סי' רפ"ב סעיף ג' הכל עולין למנין שבעה כתב המג"א בשם ע"ש אבל לא למנין שלשה והטעם משום דנקט למנין שבעה ומשמע אבל לא למנין שלשה וכ"כ במשנה רפ"ג דמגילה הרע"ב שם. וראיתי בשו"ת גוא"י סי' ל' שהקשה דא"כ בהא דמבעיא במגילה דף כ"ג אי מפטיר עולה למנין שבעה א"כ יהיה ג"כ דוקא למנין שבעה ולא לשלשה והרי שם מבואר בהדיא בתוס' וכן קיי"ל דעולה למנין שלשה כמבואר כאן סעיף ד' בהג"ה. ולפענ"ד נראה דל"ק דשם מה דמבעיא למנין שבעה הוא לרבותא די"ל דלמנין שלשה ודאי עולה כסברת התוס' שם כיון דאסור להוסיף א"כ יש לומר דעולה למנין אבל למנין שבעה הו"א דלא יעלה דמה אכפת לן שלא יעלה למנין הא בלא"ה מוסיפין והו"א דמוטב טפי להרבות בקרואים דברוב עם הדרת עלך כמ"ש הרשב"א בחידישיו וקמ"ל דאפ"ה עולה למנין וז"ב אבל כאן ד דנקט למנין שבעה שפיר יקשה לנקוט למנין שלשה וכ"ש למנין שבעה וע"כ דמנין שבעה דוקא ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א שהקשה דמה קמבעיא ליה אי המפטיר עולה למנין שבעה נפשוט מהא דפליגי ת"ק ור"י לענין ת"ב דס"ל לר"י דקורין שלשה ואחד קורא מפטיר דמשמע דמפטיר עולה למנין ע"ש ועיין בתוס' דף כ"ב והמהרש"א אזיל בשיטת התוס' דמשמע להו דמפטיר מן המנין ועיין בח"ר שמקשה להיפך ואזיל לשיטתו ועכ"פ לשיטת התוס' ודאי קשה קושית המהרש"א ולפמ"ש א"ש די"ל דגם מ"ד דס"ל דאין עולה למנין שבעה מודה דלענין שלשה עולה מטעם דאסור להוסיף ובזה י"ל קושית התוס' בדף כ"ב שם דנימא דר"א פירש דר"י ס"ל דאחד קורא מפטיר היינו דהוא לבד מהשלשה והוה ביחד ארבעה. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"א שם דלא חש על ביטול מלאכה וס"ל דכל שיש מלתא דטפויי צריך להוסיף אחד וא"כ יקשה מכיון דלר"י צריך בת"ב ד' א"כ לא יעלה למנין המפטיר דא"ל דאסור להוסיף דכל הטעם דאסור להוסיף הוא משום ביטול מלאכה ולהס"ד שם דבטפיית חד גברא ל"ש ביטול מלאכה רק בטפיית פסוקים וע"כ דרק שלשה הם והמפטיר הוא מן המנין ודו"ק: עוד י"ל בזה דהנה המג"א ס"ס קנ"ד כתב דלכך מתפללין מנחה וערבית אף דס"ל לר"י דמפיסין וחוזרין ומפיסין משום להרגיש את העזרה ברוב עם הדרת מלך משום דהוא טורח הציבור ע"ש א"כ ש"מ דטירחא דציבורא דוחה מעלת ברוב עם. ובזה י"ל דלכך מבעיא ליה במנין שבעה דהרי הרשב"א בחידושיו הקשה מה ס"ד דלא יעלה למנין אטו נפסל משום שהוא מפטיר וכתב דהו"א דבעי שיהיו שמנה דברוב העולים הדרת מלך. ולפ"ז בשלשה דאיכא ביטול מלאכה דמה"ט אסור להוסיף פשיטא דדוחה מעלת רוב עם אבל בשבעה דל"ש ביטול מלאכה שפיר הו"א דידחה ומיושב כל הנ"ל ע"ד מה שכתבתי ובגוף קושית הרשב"א נראה לפענ"ד דלכך ס"ד דלא יעלה למנין כדאמרו שם הטעם דכיון דמשום כבוד התורה עולה כדי להכיר דתורה חביבה מנביאים וא"כ אם יעלה למנין לא יכירו המעלה דנימא דלכך קרא בתורה משום דצריך למנין הקרואים וז"ב ודו"ק. וראיתי לדו"ז ז"ל שהקשה להתשב"ץ דס"ל דעכשיו אסור להוסיף משום דהוה ברכה שא"צ דא"כ איך כתבו התוס' דבשבת אין עולה לענין דממנ"פ אף אם עולה הא מותר להוסיף והא איכא חשש ברכה לבטלה ולק"מ דכבר כתבו התוס' בר"ה דף ל"ג דבספק ל"ש חשש ברכה לבטלה וה"ה כאן ודו"ק: סי' ש"ו סעיף ד' השוכר את הפועלים לשמור הזרעים הרמב"ם פ"ו משבת הכ"א העתיק לשמור את הפרה ותמהו עליו למה השמיט זרעים המבואר בברייתא וגם הלח"מ פ"ב מטוען תמה דהשמיט דין דקנו מידו דמוקי לה בב"מ דף נ"ח. והנראה לי בזה דהנה דו"ז הגאון ז"ל בישוע"י על הא דמשני הש"ס לא להפסיד שכרן והקשה בש"ס דא"ה ברישא דקתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דלהפסיד שכרו והא תנן אין נותנין לו שכר שבת ומאי קושיא והא כבר הקשו כל האחרונים דלמא נ"מ לענין אותן ימים הקדמונים שאם אחריות שבת עליו א"צ לשלם לו בעד הימים הקודמים וכתבו דמזה מוכח דבעד ימים הקודמים בודאי צריך לשלם לו דמה ענין הימים הקודמים דמכל מקום שמרם בעת ההיא כראוי אמנם עדיין קשה דהרי הראב"ד הובא בשיטה מקובצת דף פ"ג בהא דמתנה ש"ש להיות כשואל במאי בדברים יכתב הראב"ד אף דתנאי שהוא בעת עשיית הענין א"צ קנין וכאן הרי התנה עמו שיתחייב כדין שואל וכתב דאדרבא אם נימא דהתנאי קיים וכל שלא נתקיים התנאי הרי נתבטל ענין שמירה ואינו שומר כלל ע"ש והשתא יקשה דלמא הכי הכוונה