דברי שאול - עדות ביוסף - א רלט

משמע ליה דהחזן רואה מה שהתינוקות קורין משמע רק הרהור בלבד אבל קריאה בפה פשיטא דאסור דזה ודאי צ"ע והנה נשאלתי מח"ד הרבני המופלג מו' ר' יוסף פאפערניא נ"י דלהג"א יקשה מאי פריך הש"ס והא אמרת רישא רואה והא לא אסור רק דיבור ולא הרהור. והשבתי תכ"ד דלפי הס"ד דקאי לכל הפרשה אז משמע ליה להג"א דאף בהרהור אסור דלא ימלט שלא יוציא איזה דברים בפה וכמ"ש תר"י כיוצא בזה לענין סיפר ועיין בט"ז או"ח סי' מ"ז ס"ק ב' דזה צ"ע וחיישינן שמא יטה ושפיר מקשה דאף בהרהור יאסר אבל כשמשני ראשי פרשיותי' ובזה כיון דאינו רק ר"פ לא חיישינן שמא יוציא איזה דברים ולכך התיר בהרהור אבל דיבור אסור וז"ב ובזה נחלקו עליו הפוסקים דר"פ אף דיבור שרי דאין כאן עיון כ"כ אבל כל הפרשה ודאי אסור דיבור לכ"ע וכמ"ש ב"י ודו"ק: סי' רע"ח סעיף א' מותר לכבות במ"א הביא בשם ט"א שהקשה דכאן פסק הטור דמשאצ"ל פטור ואמאי פסק בחו"מ סימן תכ"ד דחובל בחבירו בשבת פטור מממון משום קלב"מ והא הוה משאצל"ג והביא בשם היש"ש סי' ל"ד בב"ק פ"ח שכתב דאם היה דעתו שיצא ממנו דם דרך מריבה הוה משאצ"ל ולכך פטור וא"ל שישבע על כך דהוה כנשבע להרע וזה דוחק דלענין ממון אמרינן אדם משים עצמו רשע וחייב וגם יקשה מנא ידעינן שהי' כך והמ"א כתב דמיירי שמודה בכך וזה דחוק דאין אדם משים עצמו רשע ומכ"ש לפטור עצמו עי"ז מממון. אך לפענ"ד נראה דכיון דאם היה מכוין עצמו שיצא דם הו' מלאכה הצריכה לגופה והיה חייב מיתה א"כ אף שלא נידע לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דקי"ל דפטור מממון משום דכיון דאילו אתרו ביה היה פטור וה"נ אילו היה מכוין היה חייב מיתה וקלב"מ השתא נמי פטור וז"ב לדעתי. ובלא"ה יש לומר דכיון דכל הטעם דחייב ביוה"כ הוא אף דעכ"פ מלקות איכא הוא משום דגלי רחמנא בחובל דממונא משלם כדאמרו בכתובות דף ל"ב ודף ל"ג והנה אם נימא דממונא לקולא יקשה וכי אתגורי אתגר וכמו שהקשו התוס' שם בדף ל"ב ד"ה ואי וכתבו דחס רחמנא אממונא של נחבל ולפ"ז לכך בשבת פטור דקלב"מ וא"ל דלמא לא מתכוין ופטור ממיתה דזה אינו דכיון דעכ"פ אם היה רוצה היה אומר שמתכוין בפירוש ונשבע ע"ז א"כ לא שייך דחס על ממון של נחבל דיכול לפטור עצמו מממון ומלקות שוב עכ"פ ל"ש שיתחייב ממון עי"ז רממונא לקולא ודו"ק. וזה ע"ד הפלפול ועכ"פ מיושב מה דאמרו בשבועות דף ל"ג ושחבל בי חברי בשבת דהערים פטורים דהוה קלב"מ והקשו הא הוה משאצל"ג ולפמ"ש א"ש: סי' רע"ט סעיף א' אסור לטלטלו ואם יש אימה עכו"ם מותר אפילו אחר שכבה. ש"ב. אבל רש"י פירש שעת הדחק שעת סכנה משמע דשלא במקום סכנה אסור עכ"ל המג"א. ולפענ"ד אין ראיה מזה דבאמת צריך להבין הא דאמרו דשאלו לרב מהו לטלטל שרגא דחנוכה מקמי חברי בשבתא והשיב להם דכדאי ר"ס לסמוך עליו בשעת הדחק והרי כל הטעם דר"ש הוא משום שאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו והא בנר של חנוכה דאף לאחר שכבה אסור השמן דהוקצה למצותו וא"כ ממילא גם הנר אסור בטלטול דל"ש שמצפה אימתי תכבה נרו וכבר נתקשה בזה דו"ז הגאון ז"ל אך נראה דבאמת דעת הרי"ף דגם בנר חניכה מותר לאחר שהדליק כשיעור מצוה רק דאנן קיי"ל כהשאלתות ומטעם כיון דהוקצה למצותו ואינו מצפה אימתי תכבה נרו הוקצה כלו כמבואר בסי' תרע"ז. ולפ"ז כאן דהי' חברי והי' סכנה כשיראו הנר של חניכה וא"כ פשיטא ופשיטא דאחר שהדליק כשיעור תו לא אתקצי למצותו כלל ובכה"ג ודאי יושב ומצפה אימתי תכבה נרו וא"כ כדאי ר"ש לסמוך עליו וא"כ זה שפירש"י שם בשעת הדחק שעת הסכנה והיינו דלכך לא הוקצה יותר משיעור הדלקה אבל בעלמא כל שהיה שעת הדחק שרי ובזה מיושב היטב הא דאמרו שם שעה הדחק שאני דהא אמרו ליה לרב וכו' ודקדק התו"ש דא"כ הא רב בעצמו מחלק כן וגם על רש"י דקדק אמאי לא פירש תיכף שעת הדחק שעת הסכנה ועוד קושיות: ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שעת הדחק אף שאין סכנה מותר לרב ורק בנר חניכה בעי סכנה דאל"כ אף ר"ש תודה וכמ"ש ויש להמתיק הדבר דבאמת צריך להבין הא דאמרו בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו והא בשעת הסכנה אפילו על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור ועיין בש"ע סי' תרע"א וצ"ל דכיון דכל הטעם הוא משים פרסום נר חנוכה וכיון שעכ"פ ב"כ וב"כ לא יתפרסם דמכל מקום העכו"ם לא יניחו לדלוק הנר א"כ שרי להניחו על שלחנו והנה כאן דשאלו לטלטל הנר חנוכה אחר שכבה ובאמת הי' רוצים להחמיר על עצמם בעת הדלקה עכ"פ לאחר שכבה ודאי מותר ובודאי לא הוקצה למצותו וז"ב ודו"ק והנה התוס' הקשו דהא בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו: אך לפענ"ד נראה דבאמת כבר כתבתי דקשה הא בשעת הסכנה אפילו על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. אך באמת שם מיירי שהיה להם יום אידם שגזרו שלא יהיה שים נר זולת להם ליום אידם וא"כ לא נתכוונו להעביר על דת זולת להנאתם וליראת אידם ובכה"ג אינו מצווה שיהרג ואל יעבור. ומעתה כאן מיירי שגזרו על המצוה וכפירש"י לחד לישנא ולכך הי' צריכין להסתכן ובזה