דברי שאול - עדות ביוסף - א רלה

אח"כ וא"כ לא סמך גאולה לתפלה וכתב בשו"ת ש"א דכיון דעשהו שבת ובשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה כמבואר סי' קי"א ובחבורינו מגן גבורים שם כתבנו דז"א דמ"מ היום יום צרה היא. וכעת נראה כיון דעשהו לכל מילי קדושת שבת א"כ נתקדש בקדושת שבת ואינו יום צרה רק יום מנוחה ולפ"ז צריך להבין דברי הכלבו דא"כ א"א לומר דהתנה שיוכל לעשות מלאכה דא"כ אמאי לא סמך גאולה לתפלה והיא קושיא נפלאה. אך יש לומר דעל רב לק"מ דרב לא ס"ל כלל דבערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה ועיין בברכות דף ד' ובתוס' שם ובחיבורנו שם ושפיר כתב הכלבו אבל לרבי דס"ל כהלכתא דצריך לסמוך גאולה לתפלה שפיר פריך ודו"ק היטב ובמ"ש יש ליישב קושית המ"א סי' רס"ז ס"ק א' דבברכות מוכח מדצלי של שבת בע"ש ש"ע דכר"י ס"ל והא הרמב"ם פסק כרבנן ואפ"ה מתיר להתפלל של שבת בע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שמקבל שבת בעת ההיא ודאי מותר דעשהו שבת רק דכיון דר"י שאל לרב מי בדלת אלמא דנסתפק אי בדלת וע"כ דכר"י ס"ל דאל"כ היה אסיר להתפלל מקודם ועיין בלשון רי"ץ גיאות שכתב דכיון דנהגו כרבנן אין להתפלל של שבת בע"ש וכו' ואין לקדש ולהבדיל אלא בכניסת היום והיינו דכל דלא קיבל שבת ולא קידש שוב צריך לסמוך גאולה לתפלה לדידן והנה המ"א כתב דבר חדש דלכך ראוי להתפלל של שבת בע"ש דהרי נתקן כנגד אברים ופדרים והרי אמרו לא עולת חול בשבת. ובאמת שצ"ע לפמ"ש התוס' בשבת דף כ' דבמשלה האור מותר א"כ שוב משכחת לה דיתפלל של שבת בע"ש איברא דבפסחים דף נ"ט ע"ב בהא דאמר ר"ס לרב כתיב לא ילין וכו' לא משמע כן ועיין בהגהת מוהר"ע איגר ז"ל שכפי הנראה הרגיש בזה. שוב ראיתי בפ"י בברכות דף כ"ז הנ"ל שכתב מעצמו טעמו של המג"א ונעלם מעיניו כל דברי המג"א בזה והנה התו"ש שם כתב כיון דהתפלל אז של שבת שוב חל עליו ומקרי עולת חול בשבת. ואין זה מוכרח דהרי כ"ז של קיבל עליו שבת מותר לעשות מלאכה עדיין וא"כ פשיטא דמותר להקריב ובזה יש ליישב קושית המג"א דרב דאמר אין בדילנא א"כ ע"כ שוב מה דצלי אז ע"כ כר"י ס"ל דאל"כ למה התפלל והא הוא קיבל שבת אז ודו"ק: אמנם לפמ"ש הט"ז סי' ת"ר דבקבלתו לא מצי למדחי מצוה חיובית שיש עליו בזמן ההיא ע"ש וא"כ מכ"ש כאן דאף דהוא קיבל שבת מכל מקים היה מותר להקריב בפרט שהיה קבלה בטעות שהיו עננים וסבור שהוא לילה. ועיין מג"א שם שכתב דיכול לצאת בקידום מבע"י גם בלילה וא"צ לקדש שנית דיבא אח"כ לידי חיוב והקשה המ"א דהא קטן אינו מוציא את הגדול אע"ג שיבא לידי חיוב דאורייתא ע"ש. ולפענ"ד נראה דל"ק דבאמת זמן ממילא קא אתי ומקרי אתי לידי חיובא וכמ"ש המלמ"ל פ"ד מאישות לענין מקדש לאחר שיגדיל אבל זהו כשיבא לידי חיוב באותו ענין כמו במקדש לאחר שיגדיל דיחולו הקידושין למפרע אבל בברהמ"ז דניהו דהקטן יגדל אבל לא יבא לידי חיוב של אותו בהמ"ז שאנו דנין כעת רק כשיאכל אז יתחייב וזה מקרי מחוסר מעשה ודו"ק היטב: סי' רס"ד סעיף א' דאם יש נר אחד מדברים המותרים וכו' הטעם דיהיה לו היכר שהרי יש לו נר כשר במקום אחר ויזכיר ולא יטה ובתוספת שבת הקשה דא"כ היאך קאמר רבא בדף כ"א דטעמא דר"ה דאין מדליקין בין בשבת בין בחול דקסבר מותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה והא ע"כ אית ליה נר הכשר לשבת דאל"כ נר ביתו קודם וא"כ ל"ש שמא יטה וכבר כתבתי בזה בהלכות חנוכה ליישב בכמה דרכים. וכעת נראה לי בפשיטות דכל הטעם כאן דאיכא היכר שהרי יש לו נר אחר ואף שהוא בחדר אחר מכל מקום יש לו היכר וזה שייך בסתם שבת אבל כאן אין לו היכר דהא צריך לו נר של שבת ונר של חנוכה בפ"ע וא"כ לא יהיה לו היכר וחיישינן שמא יטה כדי שידלק יפה הנר של חנוכה ובזה מיושב קושית הרשב"א בתשובה דלמ"ד דאסור להשתמש לאורה אכתי איכא למיחש שמא ישתמש אחר השיעור של הדלקת נר חנוכה דאז מותר להשתמש לאורה ולפמ"ש אתי שפיר דממנ"פ אם ידע שהוא לאחר השיעור שוב יש לו היכר בנר של שבת ולא שייך לומר דצריך לנר של חנוכה דהוא לאחר השיעור ויכול לכבותו ע"י עכו"ם ואף דשבות היא אפשר דהוה במקום מצוה דהא חיישינן שמא יטה ודו"ק: סי' רס"ו ס"א נותן כיסו להוליכו לו בש"ס אינו מבואר להוליכו לו רק נותן כיסו לנכרי ובאמת לדעתי יש נ"מ בזה דהנה בהא דקאמר הש"ס בשבת דף קנ"ג מ"ט שרו ליה רבנן למיתב כיסו לנכרי ופירש"י והרי הוא שליחו לשאתו בשבת וכ"כ הרע"ב בפיהמ"ש ובחידושי על משניות תמהתי ע"ז דאמאי פירשו דהוה שליחו והא אין שליח לדבר עבירה לשיטת הפוסקים דאף באינו בר חיובא לא מחייב שולחו ובשלמא הא דאין שליחות לעכו"ם יש לומר דלחומרא יש שליחות לעכו"ם וכן היא שיטת רש"י בעצמו והובא בשטמ"ק בב"מ דף ע"א ובפוסקים אבל הך דאשלד"ע קשה ועיין בשו"ת אא"ז פ"י חיו ד סי' ג'. אמנם כעת נתיישבתי דרש"י לשיטתו דפירש דהוא מבע"י דמשחשיכה אסור ליתן וא"כ תו הוה עקירה מבע"י וליכא רק איסור דרבנן ודעת המהרי"ט דבדרבנן יש שלד"ע ושפיר מקשה מ"ט דשרי הא נעשה שליחו. ולפ"ז דוקא כשצוה לשאתו