דברי שאול - עדות ביוסף - א רלד

איסור הוצאה לא זזה ממקומה וז"ב לפענ"ד גם מ"ש הח"ץ ז"ל שם להקשות דאם נימא דלא גזרו על שבות בקבלת שבת כמו בביה"ש דא"כ מה פריך בברכות דף כ"ז ומי בדיל והא"ר אבין פעם אחת התפלל רבי של שבת בע"ש ונכנס למרחץ וכו' ומאי קושיא והא רבי הוא מרא דשמעתא דס"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וה"ה בקבלת שבת. לפענ"ד נראה דמכאן ראיה למ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין דהיכא דאיכא שתי שביתין גזר רבי וכאן איכא שתי שבותין לפי הס"ד גזירת חמין וגזירת זיעה דמעשה דרבי לאחר גזירת חמין בודאי הוה כדאמרו בשבת דף מ' ועיין בהה"מ ורשב"א שם וא"כ להס"ד דגם לאחר גזירת זיעה הוה וא"כ הוה שתי שבותין ובכה"ג דלא באו השתי שבותין ביחד בודאי אסור וכמ"ש אא"ז בעל שער אפרים סי' כ"ו בשם זקני הגאון מוהר"ר העשיל ז"ל וע"ז משני רבא דנכנס להזיע וקודם גזירה דזיעה וכפירש"י וא"כ אין כאן רק שבות אחד ושבות אחד ג"כ לא הוה דלא נכנס רק להזיע. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפ"י והצל"ח שם דלמה לא מוקי קודם גזירה דחמין דז"א דבאמת מעשה דרבי אחר גזירת חמין הוה כדאמרו בשבת דף מ' רק קודם גזירת זיעה וע ומ"ש רש"י בשבת שם דאחר גזירת זיעה הוה ט"ס היא וכמו שהגיה בקרבן נתנאל ברא"ש בשבת פ"ב ע"ש ובזה נסתר הרבה קושיות הפ"י והצל"ח ודו"ק. אך בגוף דברי הח"ץ ז"ל שכתב לחלוק על רבינו שמריה והסכמת הב"י דקבלת סבת חמור מביהמ"ש וכתב הוא דאיך אפסר דקבלת שבת דאינו רק בעשה יהיה חמור מביה"ש דמתחייב חטאת כשעשה בשתי בה"ש לפענ"ד נראה לפמ"ש המ"א בסי' שמ"ב להסתפק דביה"ש דאפוקי יומא חמור טפי אף בשבותים משום דבשלמא עיולי יומא איכא לספוקי שמא לא עייל יומא ולא היה עדיין קדושת שבת משא"כ באפוקי יומא דלא נפקע קדושת סבת מספק. ולפ"ז גם בקבלת שבת דודאי נכנס קדושת היום לענין איסורי דאורייתא דהא קיבל קדושת שבת וא"כ גם לענין שבותין גזרו דלא נפקע קדושת שבת משא"כ בה"ש דגם לענין איסורי דאורייתא איכא ספק שמא לא נכנס כלל רק דמחמרינן משום ספיקא דאורייתא אבל בקבלת שבת דלענין דאורייתא הוא בודאי אסיר דקיבל עליו א"כ גם לענין שביתין כמי וגם לא מצינו קבלה לחצאין וגם איכא זלזול לדרבנן וכמ"ש הר"י חיון לענין בהמ"ז. וראיה ברורה נראה לפענ"ד ממה שנחלקו הרשב"א והר"ן לקמן סי' רס"ג במי שקיבל שבת אם מותר לומר לאחר שלא קיבל שבת שיעשה מלאכה עבורו והרי גוף אמירה לאחר אינו רק איסור דרבנן כמו אמירה לעכו"ם ואפ"ה היה אסור מחמת הקבלה לולא שהיה בידו להפקיע איסור היתר באמירה ש"מ דגם שבותין קיבל עליו וז"ב ועיין שיטה מקובצת ר"פ המביא שכתב דאף דקיבל שבת אבל שבות אינו אסור אז ע"ש היטב שהקשה בהא דאמרו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין ומשמע הא ודאי אינה חשיכה מדליקין והא עכ"פ תוספת היום הוא ואסור וכתב דתוספת היום אינו אסור רק משום שבות והיה מותר להדליק ע"י עכו"ם ע"ש והוא כדברי אא"ז הח"ץ ז"ל:. סי' רס"ג סעיף י"א אעפ"י שלא התפלל הקהל וכו' כ"כ הב"י שאינו מועיל אף תנאי והטעם נראה לי דהרי התוס' הקשו בברכות דף כ"ז על רב דצלי של שבת בע"ש דהא תנן ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר והיינו דמסתמא הדליק נרות מקודם וכתבו דכיון שקיבל שבת קודם לא איכפת לן בהקדמה ועיין בפ"י שם ולפ"ז מוכרח לקבל שבת עליו כדי שלא יהיה מקדים. ויש להמתיק הדבר עפ"י מה דמבואר כאן ס"ד דכל הטעם הקדמה דאסור הוא שאינו ניכר אם עושה כן בשביל שבת ולכך אם מקבל שבת תיכף רשאי דאז ניכר שעושה כן לכבוד שבת כמבואר ס"ד ולפ"ז לכך לא מהני תנאי דא"כ שוב הקדים הדלקה שלא כדין וז"ב: ובזה נראה לי טעם הבה"ג המבואר כאן סעיף י' דבהדלקת שבת קבל עליו שבת והיינו ג"כ דאל"כ היה בכלל הקדמה ויש ליישב בזה קושית הרא"ש והר"ן עליו ולפ"ז במקום שאינו מדליק כגון שאשתו מדלקת עליו או שאינו יום גדול כ"כ דלא אכפת לן בהדלקה שוב היה מותר בהתנה אף כשהתפלל מבעוד יום. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הפ"י בברכות שם על הב"י דא"כ איך קאמר ר"י מי בדלת והא ע"כ בדיל כיון שכבר התפלל ע"ש שהאריך. ולפמ"ש אתי שפיר דרב דאקלע לבי גניבא ומשמע דלא היה במקומו וא"כ הוא לא היה מדליק בעצמו או שלא היה יום גדול כל כך ורק דע"כ ס"ל כר"י דאל"כ היה לו להתפלל אחר צאת הככבים ועפ"י בתוס' שם וא"כ שפיר נסתפק ר"י אי בדיל דשמא התנה והיה מועיל התנאי וכמ"ש והשיב לו דבאמת בדיל והיינו דהתפלל בעוד היום גדול והדליק בעצמו והיה בודל באמת ובזה ניחא מה דפריך מרבי דברבי דהיה נכנס למרחץ ושנה פרקין ולא חשכה עדיין וא"כ היה היום גדול וע"כ דאצטריך לבדול. שוב מצאתי בכלבו שהביא מר"י דאמר מי בדלת ראיה להרי"ף דס"ל דמהני תנאי דאל"כ מה פריך הא ע"כ בדיל שהתפלל והא"ר הקשה דא"כ מה פריך מרבי הא אפשר דרבי התכה וגם הקשה הא הב"י כתב דאף תנאי לא מהני ולפמ"ס אתי שפיר: וע"ד פלפול יש לומר דהנה כל הקדמונים הקשו דכיון דרב התפלל של שבת בע"ש א"כ קרא ק"ש