דברי שאול - עדות ביוסף - א רלא

והיינו דקלב"מ דפטור הוא כמ"ש רש"י בב"מ דאין כח ביד הב"ד לחייבו משום שתי רשעות הא אי תפס דאין הב"ד מחייבין לא מפקינן וא"כ אף אני אומר סברא נכונה דהב"ד כאן לא אמרו רק שלא יוכל לומר הש"ל משום שלא יהא כל אחד וכו' וזה יש להם כח שאינן מחייבין אותו רק שלא יוכל לפטור עצמו בזה ושוב ממילא נתחייב משום הגבהה כיון דלא יוכל לומר הש"ל וז"ב בסברא וא"כ ממילא ל"ק דעל שעת היזיקו בידים א"א לחייבו דקלב"מ ורק על הגבהה ואז היה יכול לומר הש"ל אי לאו דתקנו משום שלא יהא כ"א וז"ב והבן וע"ד הפלפול יש ליישב דהנה במ"ש רש"י בגיטין דאגבהה ע"מ לגזלו ולכאורה מנין לכו זאת דלמא לא אגבהה רק ע"מ לאסרו והיה יכול לומר הש"ל ולא נתכוין לגזלה עדיין ובאמת בחולין דף מ"א לא פירש רק דאגבהה ע"מ לאסרו וצ"ל כיון דבאמת כשאגבהה ע"מ לאסרו בניסוך ובניסוך לא יוכל לומר הש"ל משום תקנת חז"ל שלא יהא כ"א א"כ ממילא נתכוין לגזלו כיון שהיה הכוונה ע"מ לנסך ולאסרו ושוב לא יוכל לומר הש"ל א"כ אין לך גזלן יותר מזה וז"ב ובזה מיושב היטב דברי רש"י בחולין דף מ' שפירש ל"מ כשהגביהו דקנאו בהגבהה וכו' והקשו בתוס' דא"כ מ"פ ממנסך דהא קנאו בהגבהה. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא כתב רש"י רק אליבא דר"ה דבמעשה יכול לאסור דבר שאינו שלו א"כ כשהגביהה ע"מ לשחוט שפיר הוה אגבהה ע"מ לגזול דיאסר אותה אבל אם נימא דא"י לאסור דבר שאינו שלו שוב לא הוה רק הגבהה ע"מ לאסור לא לגזלו ושוב א"י לאסור דבר שא"ש ושפיר פריך וע"ז משני בדאית ליה שותפות ויכול לאסור ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דהו"ל מדמע ולפמ"ש אתי שפיר כיון דיכול לאסור בשותפות שוב קונה בהגבהה ונאסרה משום הגבהה וז"ב. ובזה ממילא מיושב קושיא הנ"ל דכיון דרק בגזלן ושומר חייב בהיזק בידים משום דבעי השבה מעלייתא וכמ"ש המלמ"ל בהדיא א"כ ממילא אם לא יהיה נקרא גזלן שוב יוכל לומר הש"ל וכאן כל עיקר דמקרי גזלן הוא על שא"י לומר הש"ל וא"כ ממילא מתהפך הדבר כחומר חותם דאם נימא דיכול לומר הש"ל שוב לא נקרא גזלן ולכך תקנו משום שלא יהא כ"א וכו' וכיון שלא יוכל לומר הש"ל שוב אגבהה ע"ע לגזלו וכמ"ש ודו"ק היטב שוב ראיתי בשו"ת בית אפרים חח"מ שהקשה על המלמ"ל כקושית הרב מלווערטוב הנ"ל והנראה לפענ"ד כתבתי ודו"ק: סי' תמ"ג עיין ט"ז שהקשה על התה"ד דאטו שעות כתיבי באורייתא וכמעט כל האחרונים דחו דברי התה"ד ולפענ"ד צ"ע דאטו ד"ת היא הלא דרבנן הוא ומשום הרחקה וא"כ די בהרחקה כזו כל דליכא למטעי והרי במליחה כ"ע מודו דשעה היא שעות שלנו כמ"ש התה"ד סי' קט"ו וכן קיי"ל בסי' מ"ט וה"ה בזה ולא ידעתי מה חרי האף הגדול הזה על התה"ד: סי' תמ"ז בענין חוזר וניעור לפענ"ד תלוי בזה אי בחמץ מותר נ"ט בר נ"ט דלדעת הפוסקים דנ"ט בר נ"ט אסור משום שחמץ שעו עליו והזמן אוסרו ע"ש ובמ"א סי' תמ"ז ס"ד וא"כ ניהו שכבר נתבטל מכל מקום חוזר וניעור ואף דאינו רק משהו מ"מ חמץ שמו עליו ולמ"ד נ"ט בר נ"ט מותר בפסח מטעם דכבר נתבטל ולא נשאר רק טעם קלוש ה"ה בזה דלא נשאר רק משהו ואין לך טעם קלוש מזה כנלפענ"ד ועיין בב"י ע"ש בשם תשובת רש"י דלכך חמץ במשהו משום דעובר בב"י ע"ש וצ"ל דזהו לאחר שחזר רש"י ופסק דמב"מ בטל וכמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד שחזר רש"י אבל לפמ"ש רס"י בחולין ובפסחים שם דקיי"ל מין במינו במשהו א"כ מה שחמץ במשהו הוא משים דמין במינו במשהו ובחמץ גם בשלא במינו גזרו כמ"ש רש"י שם אליבא דרב ודו"ק. וגם יש לומר דחוזר וניעור הוא משום דבחמץ ל"ש דנתבטל מקודם דהיתר בהיתר לא בטיל וא"כ קודם הפסח ל"ש ביטול ועפר"ח סי' תמ"ז שם ובתשובה הארכתי ועיין בסי' תמ"ז ס"ב דבע"פ בטל בששים וצ"ע דא"כ הי"ל לפרש שלא בזמנו היינו בע"פ דעדיין אינו זמנו וגם לר"ש אפשר דלפני זמנו אסור וצ"ע די"ל רלא משמע לישנא דלפני זמנו בע"פ: עיין בצל"ח דף כ"ח ע"ב שהקשה על ראיית הכלבו דלא מועיל ביטול לחמץ ידוע מהא דאמרו דאם לא מצא עצים יהי' יושב ובטל והרי יוכל לבטל והקשה הצל"ח דיש לומר דמועיל ביטול לענין הל"ת אבל העשה דתשביתו אינו מקיים והנה העירני מופלג אחר מבראד די"ל דהטעם דלא מועיל ביטול לחמץ ידוע הוא עפ"י דברי המרדכי דלכך מועיל ביטול אף שהפקר בעי שלשה משום דאנן סהדי דניחא ליה שלא יעבור על ב"י ולפ"ז אמר דלפמ"ש המהרי"ט אלגזי בשם הרמב"ן דכל דחזינן דעבר על איסור אחד בענין זה שוב חיישינן שיעבור על איסור אחר ולפ"ז כיון דלענין עשה דתשביתו לא מועיל ביטול בחמץ ידוע וחזינן דעבר ע"ז שוב ל"מ גם לענין הל"ת ושפיר כתב הכלבו. והנה דברי הרמב"ן לא ידעתי מקומם אבל במלמ"ל פרק עשירי מגירושין מבואר כן בענין אחר אבל מ"מ אינו עולה יפה דאכתי יקשה למה לא יוכל לבטלו וכאן לא שייך הסברא דחזינן דעבר על העשה דזה אינו דכאן שלא מצא עצים ולא יכול לקיים העשה שוב מועיל הביטול לענין הל"ת ודו"ק: סי' תמ"ח ס"א מותר אפילו באכילה כן דעת כל