דברי שאול - עדות ביוסף - א כג

והנוב"י זכה לכוון לדברי התשב"ץ הנ"ל והעיקר נראה שהוא רק אסמכתא בעלמא ועיין בב"י סי' י"ז סעיף י"ז ועיין תרגום יונתן בפ' שופטים ובפ"מ או"ח בהקדמתו ודו"ק היטב: שם ה"ב וכן מדבריהם בעדות אשה וכו' דברי רבינו כאן סותרים למ"ש בפי"ב מגירושין הלכה כ"ט דשם משמע דמה"ת הוא אמת שדבריו בעצמו שם סותרין זא"ז כמ"ש הלח"מ שם וכבר כתבתי בה"א מ"ש הנוב"י בזה וכבר קדמו התשב"ץ. ולפענ"ד נראה דבר חדש עפ"י מה שחידש הט"ז באהע"ז סי' י"ז דלכך חיישינן בע"א בקטטה שמא תשכור אותו עפ"ז מ"ש התוס' בגיטין דף ס"ג דבדיבור שע"י נגמר המעש' חשוב כמעש' גמור אבל היכי שאינו נגמר ע"י הדיבור אמרינן דיבורא מקרי ואמרי ולפ"ז כיון דע"י דיבור של עד לא נגמר ההיתר אלא שצריך לדייקא ומנסבא שלה הוי רק דיבור בעלמא ומקרי ואמרי ע"ש בס"ק ס"ג ולפ"ז כיון דכל הדייקא ומנסבא שלה הוא משום חומר שהחמרת עליה בסופה וא"כ מה"ת לא שייך זאת ולפ"ז מה"ת מקרי מעשה שע"י דיבורו נגמר המעש' לכך נאמן מה"ת וא"כ אחרי שתקנו חז"ל החומר שהחמירו עליה בסופה ושוב שייך דייקא ומנסבא וא"כ ממילא לא מקרי רק דיבור בעלמא וחיישינן למשקר מה"ת רק שחז"ל הקילו בזה משום עגונא ומשום דייקא ומנסבא ודברי רבינו נכונים שם וכאן ודו"ק: שם ה"ג שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף וכו' עיין כ"מ שנדחק ולא ידע מהיכן מצא זאת. ואני כתבתי בגליון הרמב"ם שיצא לו מהא דאמרו בשבועות דף למ"ד דשבועות העדו' אינה נוהגת בפסולים ואי נימא דגם פסול מחייב שבועה יקשה דמשכחת לה שבועת העדות בנסכא דר"א כדאמרו בדף ל"ב הכל מודים בע"א בנסכא דר"א וע"כ דאינו נוהג שבועת ע"א רק בכשרים אמנם בטעם הדבר דאינו נוהג בפסולים הוא פשוט דהנה בטעם דע"א מחייב שבועה אמר ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י משום דבאמת מאן דחשוד אממונא חשוד אשבועתא רק משום ספק מלוה ישינה ופריש איניש מספק שבועה דליתא בחזרה וא"כ זה שייך לענין הבע"ד אבל העד עובר משום לא תענה א"כ בודאי לא ישקר כיון דפרשי אינשי מספק שבועה דליתא בחזרה מכ"ש שהעד שאינו מגע בדבר יפרוש מלאו דלא תענה ולכך משביעין את שכנגדו דליתא ג"כ בחזרה ונאמן בהכחשתו ובזה אמר דלכך עד המסייע פוטר משבועה משום דבזה בודאי שייך לומר אם אתה חושדו למשקר והעד יעבור על לא תענה גם הוא לא יפרוש משבועה עכ"ד ומעתה לכך אינו יכול לחייב שבועה בפסולים דבפסולים דלא יגיד לא קאי עליהם דלכך אינו נוהג בהם שבועת העדות וכמ"ש הר"ן וא"כ אינו בגדר עדות וממילא לא עברו על ל"ת ולכן אין להשביע בהכחשתם: שם ובטלה העדות בין בד"מ ובין בד"נ במשנה מכות דף ו' נחלקו אמר ר"י בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר רבי אומר אחד ד"מ ואחד ד"נ והנה רש"י ותוס' נדחקו בטעם של ר"י דמחלק בין ד"מ לד"נ וראיתי בתומים בסי' צ' ס"ק י"ד שהקש' למה לא חילקו בפשיטות בשלמא בד"מ דלא אברי סהדי אלא לשקרא א"כ כיון דיש כאן שנים כשרים מה בכך שנצטרף הפסול עכ"פ לא גרע מאומדנא דסגי בד"מ משא"כ בד"נ ע"ש. אמנם נראה דהרי נודע דעת המהרי"ק שורש קכ"ט דע"כ לא מהני אומדנא בד"מ אלא שנודע שהמעשה הוא אמת רק שנסתפק לנו מה כוון בעת הקנאתו כעין דאמרו לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל כשאנו מסופקים על גוף המעש' לא מועיל אומדנא ע"ש ולפ"ז כיון דמקשינן שלשה לשנים ובשנים כי נמצא אחד מהם קרוב אין כאן רק ע"א וכיון דא"נ לענין ממון אין כאן אומדנא דיש לנו ספק על גוף המעשה א"כ ממילא גם שלשה אף שיש לנו אומדנא התורה הקישו לשנים ובזה יש לומר מ"ש התוס' הסברא דר"י דבד"נ בשנים נתבטל העדות לגמרי כשיש ע"א קרוב משא"כ בד"מ דעכ"פ לשבועה מועיל לכך בשלשה מועיל לממון והדבר צ"ב דמה ענין שבועה לממון דלענין ממון הא אין ע"א מועיל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת נחלקו הקדמונים בטעם דאין ע"א נאמן אי נימא משום דחיישינן למשקר לענין ממון או דגזירת הכתוב הוא ועיין בשו"ת המיוחסות לרמב"ן בסי' ק' ובשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ע"ז עד סי' פ"ה ומעתה בזה נחלקו ר"י ורבי דלר"י אמרינן דבאמת ע"א אינו משקר והרי לענין שבועה התורה האמינתו כשנים ורק לממון גזירת הכתוב הוא וא"כ גם שם יש אומדנ' איברא דאכתי קשה למה באמת מקשינן שלשה לשנים הא בשנים לא שייך אומדנא משא"כ בשלשה. אמנם יש לומר דלכך סובר ר"י דההיקש שלשה לשנים אינו רק בד"נ ולא בד"מ וכקושית התומים אבל רבי סבר דההיקש שלשה לשנים הוא בין בד"מ בין בד"נ וא"כ גזירת הכתוב היא דאף דאיכא אומדנא לא מהימן ויש להמתיק הדברים דהנה הא דא"נ ע"א רק לשבועה ולא לממון כפי הנרא' מהקדמונים ובשטמ"ק ב"מ ג' משום דחיישינן למשקר ובשבועה אינו רק מברר הספק אבל בשו"ת המיוחסות לרמב"ן בסי' ק' ובתשב"ץ ח"א מסי' ע"ז והנמשך נראה דגם ע"א לא חיישינן למשקר והרי בשבועה נאמן כשנים רק דלענין ממון גזירת הכתוב הוא ולפ"ז יש לומר דבזה נחלקו ר"י ורבי דר"י סבר דהא דאין ע"א נאמן הוא