דברי שאול - עדות ביוסף - א רכח

בחידושיו בדף כ"ט וא"כ שפיר מועיל הביטול ודו"ק כי קצרתי: שם בט"ז ס"ק ב' ולפענד"נ בישוב קושית הב"ח דבאמת תמוה דהיאך ס"ד דיבטלו מלימוד שהוא חובת תמיד משום חשש שמא ישכח אבל באמת כבר אמרו במ"ק ט' דבמצוה עוברת המצוה קודמת לת"ת ולפ"ז בשלמא בדיקת חמץ דהוא זמן עובר שפיר חשו אבל לא בתפלת ערבית שהיא זמנה כל הלילה ובפרט אם נימא דתפלת ערבית רשות. ובזה יש ליישב דברי המהרי"ו דאנן דקבעינן חובה כמ"ש הרי"ף שוב אף מפני ערבית גזרו. ועוד רציתי ליישב ע"פ מ"ש המג"א ס"ק ד' בשם מהראנ"ח דבבהכ"נ מותר דודאי יצטרך לעמוד ללכת לביתו ולפ"ז שם דאמרו שהולך לבהכ"נ אם רגיל לקרות קורא א"כ בבהכ"נ לא שייך החשש דודאי יצטרך לילך לביתו וכאן לא מיירי בלומד בבהכ"נ ובזה מיושב גם דברי מהרי"ו דהמהרי"ו מיירי ג"כ שמתפלל בביתו ומצאתי שלזה רמז הח"י ס"ק ו' וע"ש בס"ק ה': שם סעיף ב' עיין שכנה"ג שהביא בשם הר"ש אבוהב במי ששכח וביטל בשם ועד ז' אינו רק מדרבנן דמועיל והוא השיג עליו כיון דמדרבנן אסור הפקר ב"ד הפקר וכתב שהדבר מבואר בש"ס דמקשה ונבטליה בשש ומשני כיון דמדרבנן אסור ל"מ מבטל וכדר"ג א"ר המקדש בחיטי קורדנייתא ולפענ"ד דבאמת צריך להבין איך שייך הפקר ב"ד הא אחר הפסח מותר לר"ש דאף דקנסא קניס כאן דאינו אסיר רק מדרבנן דאח"כ בטלו ובדרבנן לא קנסו וכמ"ש בש"ע סי' תמ"ז י"ב וא"כ ל"ש הפקר ב"ד דאף לאחר ההפקר הוא שלו וכמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט כעין זה וכאן אף דביטלו יזכה בו אח"כ דלא ביטלו רק משום איסור ועיין בט"ז סי' רמ"ו וסי' תמ"ח וצ"ל דשם קאי אליבא דרב ורב כר"י ס"ל בדף למ"ד וא"כ אסור לגמרי ושייך הפקר ב"ד ולכך אינה מקודשת ג"כ ומעתה לדידן דקיי"ל כר"ש לא שייך הפקר ב"ד ויכול לבטל כמ"ש המהר"ש אבוהב וז"ב. סי' תל"ב בט"ז ס"ק ב' מ"ש דאותו זמן מתיחס אחר הרגל והעיקר פוטר הטפל דגם בעיקר וטפל אם אכל הטפל ביום אחר ולמחר אוכל העיקר ודאי דצריך לברך על הטפל ומ"ש הח"י ס"ק ד' ג"כ צ"ע דניהו דאינו עובר על ב"י מכל מקום הוא אסור באכילה והוא בודק החמץ ומבערו ולמה לא מברך שהחיינו וע"כ נ"ל דברי הט"ז נכונים אבל איני מצד עיקר וטפל ורק דבאמת צריך ביאור דהא כתיב שבעה ימים וכתיב אך ביום הראשון ודרשו חז"ל דראשון קודם וצ"ב דסוף סוף הוא יותר משבעה ואיך ס"ד שם בש"ס דליל י"ד לביעור וא"כ הרי נתוסף יום אחר אך נראה דבר ברור דהנה מצינו באדר"נ פ"א ובמדרש רבה פ' נשא דגם מה"ת מצינו סייג וכמו שאסור לנזיר חרצנים כדי שלא יאכל וישתה יין וכן חיבוק ונישוק בנדה בשביל גוף העריות ע"ש וכ"כ התשב"ץ ביבין שמועה דגוף ב"י אינו רק סייג כדי שלא יבא לאכול בשביל דלא בדיל ולפ"ז אני אומר דמה שהקדימה התורה ביום הראשון הוא רק משום סייג שלא יבא לאכול ולראות החמץ בשבעת הימים העקריים וא"כ אינו רק בשביל השבעת ימים וז"ש שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ובשביל זה אך ביום הראשון תשביתו וא"כ אינו בשביל עצמו רק טפל לשבעת ימים וז"ב כשמש: סי' תל"ז ס"א אבל בסתם שא"י אם חסר ממנו אם לאו לא. הטעם מבואר במשנה דף ט' דאין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום דא"כ אין לדבר סוף ולכאורה צריך להבין ל"ל הך טעמא הא אף אם הי' לדבר סוף לא יהיה צריך לבדוק כיון שכבר בדק כדינו רק דיש חשש שמא גיררה חולדה מה"ת לחוש ולבדוק פעם שנית והא הוה ספק דרבנן ולקולא וניהו דחמץ שאני דנתקנה מעיקרא על הספק כמ"ש הרא"ה אבל ס"ס זה דוקא כשנולד לנו חשש אבל בסתם מה"ת לחוש וצ"ל דבאמת ספיקא דרבנן במקום דאתחזיק חיובא אזלינן להחמיר וכאן דאתחזיק חיובא דבדיקה והספק הוא שמא לא בדק כהוגן דבעוד שמתעסק בבדיקה גיררה חמץ ממקום למקום א"כ שפיר היה צריך לבדוק שנית דעדיין נשאר חזקת חיובא וכעין מ"ש הט"ז חו"מ סי' ע"ה לענין מטבע מזוייפת דאם טוען א"י אם נתתי מטבע מזוייפת דהוה א"י אם פרעתיך וכתב הטעם משום דכל שאתחזיק חיוב דהלואה ויש ספק אם הפרעון הוציא מחזקת חיוב נשאר עדן בחזקת חיובו ע"ש וה"ה כאן כל דיש ספק בעודנו בודק אם נבדק שפיר נשאר בחזקת חי"ב בדיקה וז"ב ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם שהקשו דהא כבר שמעינן מרישא דכ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ולפמ"ש אתי שפיר דשאני התם דמעולם לא אתחזק עליו החיוב לבדוק ושפיר א"צ בדיקה דהוה ספק דרבנן דכבר ביטל ולא אתחזיק חיוב משא"כ כאן דהתחיל החיוב הוא דחייב לבדוק קמ"ל דא"כ אין לדבר סוף וז"ב ובזה יש לומר הא דמבואר לקמן סי' תל"ט ס"א דתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא נודע אם חמץ או מצה אם נכנס לבית בדוק צריך לבדוק שנית אף בביטל לדעת הרמב"ם ומ"מ אם הככר קטן שיכול העכבר לאכלו א"צ לבדוק דתלינן שאכלו. והדבר צריך טעם כיון דאף בספק דרבנן מצריך הרמב"ם בדיקה משום דתחלתו על הספק וכמ"ש ה"ה בשם הרא"ה א"כ גם