דברי שאול - עדות ביוסף - א רכז

בקיום האיסורים והטעם משום דעל קיום האיסור אין מקום חלות השבועה והנדר דהא מושבע ועומד הוא וה"ה בכולל יש לומר דאינו חל דאין מקום לחלות השבועה לחול כלל וז"ב עוד יש לחלק דשם כשאכל עשרה זיתים בבת אחת א"כ נשבע גם על האיסור ולא שייך כאן כולל ואינו נפרד האיסור מן ההיתר משא"כ בכולל דבר איסור עם דבר היתר שהם ענינים נפרדים. ובזה יש ליישב דברי הירושלמי בשבועות שם ואכ"מ: השמטות להלכות פסח סי' תכ"ט ס"ק ב' בט"ז קשה לי דא"כ למה אחר סוכות מתענין דשם לא הוה דומיא דימות הראשונים וע"כ משום דהם ימי שמחה וא"כ גם לאחר פסח נמי וצ"ע: סי' תל"א סעיף א' בודקין את החמץ דעת רש"י בדף ד' דהא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי משום דכתיב תשביתו ותשביתו בלב הוא. ולכאורה צ"ב דהיאך מהני בלב הא הו"ל דברים שבלב ודברים שבלב לא הוה דברים. ונראה דלפמ"ש המהרי"ט בתשובה דהיכא דידוע לכל הוה דברים שבלב דברים דהוה בלבו ובלב כל אדם ע"ש והנה כאן פשיטא דהוה בלבו ובלב כל אדם דפשיטא דאיסורא לא ניחא ליה ופשיטא דביטלו בלב שלם. ובזה נראה הטעם דחמץ ידוע לא מהני ביטול לדעת הגאון שהובא בכלבו ובשו"ת אא"ז פ"י כתב שזה דעת רש"י והיינו דבשלמא בחמץ שא"י אמרינן מסתמא ביטלו בלב שלם כדי שלא לעשות איסור ומה עוד עליו לעשות אבל בחמץ ידוע דחזינן דלא עשה כדין שהרי לא קיים עכ"פ המ"ע דתשביתו דניהו דדעת רש"י דתשביתו בלב היינו בחמץ שא"י ולענין לאו דב"י וב"י אבל פשיטא דלא קיים מ"ע דתשביתו בזה וכמ"ש האחרונים בזה וכיון שלא קיים כדינו שוב לא הוה בלבו ובלב כל אדם ול"מ ביטול אף לענין הלאו ובזה מיושב הא דאמר הש"ס דף ו' וכי משכחת לה לבטלה והקשו כלם הא בחמץ ידוע לא מועיל ביטול ולפמ"ש אתי שפיר דשם דמיירי ביו"ט דא"א לשרפו ולקיים מ"ע דתשביתו וכמ"ש הב"ח שם וכבר בדק כדינו פשיטא דמועיל גם לחמץ ידוע דהוה בלבו ובלב כל אדם. ובזה נראה דלשיטת רש"י עכ"פ לא קשה קושית התוס' דתשביתו היינו הבערה דבחמץ ידוע לא מועיל ביטול עוד נ"ל בכוונת רש"י דבאמת הוא ג"כ מודה דמה"ת צריך הבערה ורק דסובר דמה"ת באמת אם היה מבטל בלב שלם היה די ורק דהתורה חששה אולי יאמר בפה ולבו בל עמו לכך הצריכה התורה הבערה ולכך באמת אם בדקיהו נשים וקטנים והם אומרים דברקוהו יפה יפה רק דחיישינן דלמא לא בדקו יפה בזה פשיטא דמה"ת בביטול בלב סגי כיון דבאמת חזינן שהיה דעתו דעת גמורה לבדקו שהרי צוה לנשים וקטנים לבדקו ומה שמצאו בערו עכ"פ נתרצה בלב שלם לבטלו וא"כ שפיר מועיל מה"ת ובזה יש לומר הטעם דבחמץ ידוע לא מועיל ביטול משום דחמץ ידוע אפשר לחוש דאינו מבטלו בלב שלם אבל בחמץ שא"י מה"ת לחוש שאינו מבטלו בלב שלם דהא באמת א"י לו כלל אם ישנו בביתו ומסתמא מבטלו בלב שלם. ובזה ממילא מיושב מהא דפריך וכי משכחת לה לבטלה והיינו משום דשם באמת בדק כדינו ורק דחושש שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה וע"ז אמר שפיר דאם ימצאנו מבטלו ואדרבא מה"ת לחוש שיחוס עלויה דהרי חזינן דבדק מתחלה. ומיושב קושית התוס' שם על רש"י ד"ה ודעתו שהקשו דהא לרש"י החששא שמא יחוס עליה ולפמ"ש אתי שפיר דזה באמת קושית הש"ס דמה"ת לחוס שמא לא יבטל בלב שלם כל דחזינן שבדק ורצה לבער כדינו ועכ"פ ביטול מועיל ובפרט לפמ"ש הב"ח דמיירי ביו"ט דא"א לשרפו דודאי מועיל הביטול דא"א לשרפו. ובזה יש ליישב רוב קושיות הפר"ח כאן על הכלבו והיינו דבכה"ג דעכ"פ ספק לו אם יהיה או לא פשיטא דמבטלו בלב שלם ולא אמרינן דיחוש שמא ימצא ויחוס עלי' דבספק ודאי דלא חס ומועיל ביטול. ועכ"פ שיטת רש"י נכונה ומיושב קושית התוס' עליו. ובזה מיושב קושית התוס' דף ב' שהקשו דמה"ת בביטול בעלמא סגי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם רש"י מודה דכל שלא בדק ל"מ ביטול בעלמא דחיישינן שמא דעתו עלוי' ולכך צריך בדיקה וז"ב ודו"ק. עוד יש לומר הטעם דל"מ ביטול לחמץ ידוע דבאמת הביטול ל"ע כ"א משום דשני דברים אינם ברשותו של אדם וכמ"ש הר"ן וא"כ זה ניחא לענין הלאו דב"י דס"ס נתבטל אבל לענין המ"ע דתשביתו במה מקיים כיון דמצדו לא נשבת רק משום דהתורה עשאה כאינו ברשותו והוא מחוייב בעצמו לקיים המצוה כ"ז שהיא ברשותו וז"ב וכעין זה כתבו האחרונים אלא שלא ביארו הדברים. ולפ"ז מיושב מהא דפריך וכי משכחת לה לבטלה דשם דמיירי ביו"ט ואינו מצווה להשביתו דכיון שא"ב אינו מצווה עליו ועיין בצל"ח