דברי שאול - עדות ביוסף - א רכג

באיסורי הנאה ובזה ממילא ל"ק מהתוס' שם דשם כל שתוחב לו ברצונו לאכול עכ"פ העכו"ם מסלק עצמו ושוב זוכה עכ"פ מתורת הפקר ועובר על ב"י ושפיר הקשו התוס' וז"ב. שם סעיף ה' וכן מי רגלים המרדכי הביא בשם הרוקח ראיה דצואת בהמה אינה מחמצת מהא דפריך במנחות דף ס"ט חטים שבגללי הבקר אילימא למנחות פשיטא הקריבהו נא לפחתך ולמה לא קאמר משום דמחמיץ וע"כ דאינו מחמיץ ולפענ"ד י"ל דמחמיץ רק דהוה כמו מי פירות בלי מים ולענין מנחות לא אתרבי נוקשה כי האי דלכך קאמר ר"ל מגבלו במים דיקא ועיין בתוס' במנחות דף נ"ג דמנ"ל נוקשה במנחות ועיין מ"ש לעיל סי' תס"ב באורך אמנם נראה דבאמת כתב דו"ז דהא דלא פסול משום הרוק של הבהמה דבודאי מחמיץ וכתב דניהו דמחמיץ היינו כמו מים אבל בעי שיעור עכ"פ ולפ"ז שפיר הקשה הרוקח דאי נימא דצואה מחמיץ ניהו דלא הוה רק מי פירות אבל עכ"פ מי פירות עם מים ממהר להחמיץ ואיך כשר למנחות וע"כ דאינו מחמיץ. ובזה הנה מקום אתי ליישב מה שהקשה בנוב"י בהא דפריך שם הש"ס על חטים שירדו בעבים אילימא למנחות אמאי לא והקשה דהא נתחמץ עכ"פ משום העבים ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דנתחמץ אבל עכ"פ בעי שיעור ובפרט חטים דשרירן ועיין בטוש"ע סי' תס"ז כמה חילוקים בזה וא"כ שפיר משכחת לה דכשרים בלא נתחמצו עדן וז"ב: סי' תס"ז סעיף א' כדי שיכלה. המג"א האריך בזה דבשאר איסורים ל"מ מכירת מעט מעט ודבריו נכונים אך מ"ש ראיה מהא דלא התיר רבה בר ליואי בע"ז דף ס"ה למכור מעט מעט וע"כ דחיישינן בשאר איסורים ודבריו תמוהים דהרי המג"א בעצמו השיג על רמ"א סי' קל"ד דשם ליכא למיחש שימכרנו להישראל דהא הישראל ירגיש טעם היין וא"כ אכתי קשה למה לא התיר למכור לעכו"ם מעט מעט וגם הרבה הא שרי למכור וע"כ כמ"ש ב"י בסי' קל"ד בשם התוס' דמשום חומר דע"ז חשו וא"כ אין ראיה משם. אך נראה דכוונת המג"א דדוקא היי"נ שנתערב במים הוא דאמרינן דלא יקחנו הישראל שירגיש טעם היין אבל התם בכרי שנפל עליו יין נסך אפשר דלא ירגיש בהיין שנפל עליו ויקחנו ממנו ולפענ"ד נראה דאדרבא במעט מעט איכא למיחש טפי שלא ירגיש הישראל וע"כ לא התיר רבה מעט מעט ואפשר דמטעם זה התיר למכור לעכו"ם דסמך ע"ז שירגיש הישראל וע"ז השיב לו רבא דגם בזה איכא למיחש שמא לא ירגיש והוה כבגד שאבד בו כלאים דאסור ומיושב קושית התוס' בע"ז דף ס"ה דאף דכבר איתביה בפסחים מכל מקום הורה כאן למכור משום דסבר שודאי ירגיש הישראל והנה הקשו דהא הו"ל ס"ס ספק שמא לא ימכרנו לישראל ושמא יכלה קודם הפסח. אמנם באמת אם נימא דלא מועיל ס"ס בחמץ דהו"ל דבר שיל"מ אתי שפיר דגם כאן הו"ל דבר שיל"מ דלאחר הפסח יהיה מותר ובזה יש ליישב קושית החק יעקב שהקשה דאמאי מתיר הטור בחטים טחונים דהא ים לחוש שמא יקחנו הישראל ויעבור על ב"י. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת איכא ס"ס ורק דהוה דבר שיל"מ והנה הר"ן הקשה דאיך נקרא חמץ דבר שיל"מ הא אסור לאחר הפסח וכתב כיון דמן התורה מותר הו"ל דבר שיל"מ ולפ"ז זהו לענין אכילה אבל לענין ב"י היאך שייך דבר שיל"מ ובלא"ה כבר כתבו הפוסקים דלענין ב"י ל"ש דבר שיל"מ דדוקא היכא דמתורת ביטול קאתינן עלה אבל לענין ב"י פשיטא דל"ש דבר שיל"מ ובלא"ה הא בחמץ שא"י דעת הב"ח דמן התורה אינו עובר בב"י ורק מדרבנן וכאן הא מדרבנן תו לא חשוב דבר שיל"מ דהא יהיה אסור גם לאחר הפסח וממנ"פ לא הוה דבר שיל"מ ושפיר מותר וז"ב: ובזה יש להבין דא"כ גם ביי"נ שם דהוה סתם יינם והוה ספיקא דרבנן ואמאי אינו מותר נמכרו לעכו"ם ושם ל"ש דשיל"מ ואפשר דמפני כך הורה רבה למכור לעכו"ם אף דכבר אותביה בפסחים דש"ה דהוה דבר שיל"מ וע"ז השיב לו רבא מבגד שאבד בו כלאים דאינו רק איסור דרבנן כמ"ש הסמ"ג דחטין בחטין לא בטלי הוא דרבנן ואפ"ה אסור וה"ה בזה: שם סעיף ה' דגן שבמחובר כ"כ הרשב"א לפרש הא דאמרו בפסחים דף ל"ג דאחמיץ במחובר ובשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ט הקשה דא"כ גבי תרומה טמאה משכחת לה בכה"ג שלא היה לו שעת הכושר וכגון שנטמא באביהן וכמבואר בחולין דף קכ"ז לענין תאנים בענבים. ולפענ"ד אין כדאי בזה לדחות דברי הרשב"א דהרי מבואר בפ"ה מתרומות הלכה יו"ד דאין תורמין מן היבש על הלח וא"כ לא מצי מיירי בכה"ג דבלא"ה אין תורמין ואף דעל יבש כמותו אפשר דתורמין מן היבש מכל מקום ביבש כה"ג שנתייבש עד דהוה כעץ ולא חשוב כמחובר לענין טומאה ובירקות כה"ג אינו ראוי לאכילה כמבואר בחולין שם פשיטא דאין תורמין דבעינן לכתחלה שיתרום מן היפה ושפיר אמר דתרומה היה לו שעת הכושר וז"ב ועיין ת"ח חולין דף קי"ח ע"ב ד"ה וכשם בסופו ובמהרש"א שם ולדברי הרשב"א אתי שפיר טפי דה"א בכה"ג שא"צ לינק עוד מקרקע שיכשיר קמ"ל עד שיתלוש ודו"ק: שם סעיף י"ב חטה בקו עה אסורה התרנגולת עיין מג"א ס"ק ט"ז שהביא בשם שו"ת מהר"ם לובלין ומ"ב שמחבקים דמזמן לזמן מחזקינן איסור וממקום