דברי שאול - עדות ביוסף - א רכב

והר"ן דהיינו עם מים משום דמי פירות לבד אינו מחמיץ. ולפענ"ד נראה דל"צ לפרש כן ומכאן ראיה לדברי הש"ג שכתב דכל חימוץ מחמיץ ולפ"ז הוה חמץ גמור כיון דהוא עם חומץ והמ"א ר"ס תס"ב הביאו וכתב דאינו רק מי פירות כדמשמע במנחות דף נ"ד ובאמת שמש"ס שם אין שום משמעות רק מדברי התוס' כאן אבל מכאן משמע כדבריו אבל לפמ"ש התוס' במנחות שם דלא הוה רק מי פירות צ"ל דכאן מיירי שמגבלו במים כמ"ש הרא"ש והר"ן ולפ"ז צ"ל הא דאמר ר"כ דבחרוסת תשרף מיד אף דלא הוה רק נוקשה לשיטת הסוברים דמי פירות עם מים לא הוה רק נוקשה ולדעת הטור נוקשה מותר לקיימו צ"ל דס"ל לר"כ דמי פירות עם מים הוה חמץ גמור ובש"ס מנחות שם משמע דפלוגתא דתנאי אי מי פירות מחמיצין ולכך תשרף מיד. ובזה י"ל הא דפליג ר"כ על המשנה ועיין בפ"י משים דס"ל דמתניתין סובגרת דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה אבל לדידיה דסובר דחמץ גמור הוא תשרף מיד ובזה יש ליישב קושית התוס' בדף מ"א ד"ה מדאמר שהקשו דעולא אסר מטעם סחור סחור וע"כ דפליג על רב כהנא ולפמ"ש א"ש דהוא ס"ל דמ"פ עם מים ג"כ לא הוה רק נוקשה א"כ שפיר אינו אסור רק מטעם סחור סחור דסובר נוקשה דרבנן ויש להאריך בזה ואכ"מ: סי' תס"ה סעיף א' אין שורין את המורסן בש"ס מבואר במשנה אבל חולטין וכאן השמיט זאת משום דאין אנו בקיאין בחליטה כמ"ש סי' תנ"ד ס"ג ולפ"ז לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ע"ג דבאיסור דרבנן אנו בקיאין בחליטה א"כ כיון שכאן לא הוה רק חמץ נוקשה כמ"ש הפ"י במשנה שם וא"כ שפיר אנו בקיאין לחלוט ובזה יש לומר הא דמבואר במשנה לענין מורסן ולא נקטה לגבי קמח ועיין בפ"י משום די"ל דגם בזמן המשנה החמירו בחליטה כמ"ש הפ"י שם בעצמו ולכך דוקא לגבי נוקשה התירו לחלוט ואף אם ניקשה מדאורייתא עכ"פ בהנאה י"ל דאינו אסור רק מדרבנן ודו"ק: סי' תס"ו סעיף א' לא ילעוס אדם וכו' המג"א הביא דברי הכ"מ דהא דעושין מלוגמא מיירי בעכו"ם בעושה רטייה מחמץ שלו והמג"א תמה דהא כיון שנותנו לישראל הישראל זכה בו וכדכתבו התוס' בפסחים דף כ"ט לענין שאור דאכילה שהקשו דהיאך משכחת באכילה חמצו של עכו"ם והא נעשה שלו וע"כ דאף בכה"ג מקרי של ישראל ע"ש. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דמשכחת לה שהעכו"ם לא הקנהו רק עד שיהיה נתעכל כבר יהיה של ישראל וא"כ בשעה שאכלו היה של עכו"ם. ושפיר מותר. וצ"ל דכיון דהרשהו עכ"פ לאכלו א"כ מקרי שלו דיש לו רשות לאכול בו ולא גרע מקיבל אחריות דאסור בשל ישראל. ולפ"ז כאן י"ל דלא נתן לו הדבר רק לאחר שיתרפא ויתעכל יהיה של ישראל ובכה"ג פשיטא דאינו אסור לו דהא צריך לו לרפואה ופשיטא דאינו מחוייב לבער חמצו של עכו"ם בכה"ג. ובלא"ה י"ל דבאמת הא אין שייך זכייה בא"ה וכבר הקשו על מ"ש רבינו דקנה חמץ בפסח דעובר על ב"י וצ"ל כיון דרצה לקנותו פשיטא דמקרי שלו. ולפ"ז בכה"ג דלא רצה לקנותו רק לרפואה לא מקרי שלו דהא אינו ברשותו של אדם והכתוב עשאן כשלו ובכה"ג לא עשאן כשלו. ובלא"ה י"ל דהר"ן בע"ז כתב הטעם דיש זכייה בחמץ בפסח משום דקודם שזכה מיד גוי היתה מותרת לאחר פסח שייך זכייה בגווה אבל באמת כיון דלא משכחת שום היתר בפסח עכ"פ דגם חמצו של נכרי אסור ל"ש זכייה ולפ"ז אין ראיה מהתוס' דשם דקאי לר"א דשאור דאכילה ג"כ מותר שפיר שייך זכייה אבל כאן ל"ש זכייה דגם של נכרי אסור ושפיר לא זכה אותו ומותר וז"ב ובגוף הקושיא דאיך שייך זכייה בא"ה נלפענ"ד לפמ"ש הפ"י בדף ה' בטעם דאינו עובר בב"י בשל אחרים משום דבשל אחרים כיון דהעכו"ם לא יניח אותו לבער הוה כחמץ שהניח עליו מפולת דמותר ולפ"ז כל שקנה אותו כיון דהעכו"ם כבר נסתלק א"כ גם אם הוא לא קנה מכל מקום התורה צותה אותו לבער כל שאינו של עכו"ם וז"ב. ולפ"ז כאן שהעכו"ם הניח לו הרטייה בשאלה שיחזור לו אבל לא הרשה לו לבער שוב באמת אינו מחוייב לבער דבאמת אינו שלו משא"כ בדברי התוס' דשם כשתחב לו לאכול א"כ ממילא מחוייב לבער וז"ב. ובלא"ה י"ל דלפי מה שכרכר הפ"י שם דגם חמץ של הפקר מהראוי שיעבור על ב"י ולכך כתב דחמץ של ישראל אחר מהראוי לעבור בב"י דניהו דביטול מטעם הפקר דתורה לא מיעטה רק של נכרי והקדש לא של הפקר רק שכתב כיון דאין להם בעלים מיוחדים שוב ל"ש חיוב דעל מי יחיל החיוב ע"ש ואני הוספתי דהשתא חמץ שלו נפיק מידי' שלא יעבור על ב"י מתורת הפקר דהיינו ביטול מכ"ש חמצו של אחרים דלא היה מעולם ברשותו ואינו עתה ברשותו דאינו שלו כיון שאסור בהנאה פשיטא דלא נכנס לרשותו ולפ"ז כשקנה חמץ של עכו"ם בפסח דעכו"ם מכי קיבל דמים מסתלק וכדאמרו בב"ב וא"כ שוב הוא עובר גם על הפקר ובזה ל"ש דאין לו בעלים מיוחדים דעכ"פ הוא מיוחד טפי לו שהרי נתן מעות בעדו וגילה דעתי שרוצה לקנותו ניהו דא"א לקנותו אבל עכ"פ טפי שייך לו מלאחר ושפיר עובר בב"י דלא גרע מחמץ של הפקר וז"ב מאד. ומעתה כאן דאינו רוצה לקנותו רק בתורת רפואה והגוי אינו מקנה לו ואינו מסתלק ממנו ודעתו שיחזירם לו אח"כ ניהו דמתקלקל אבל עכ"פ אינו מסתלק ממנו פשיטא דלא שייך זכייה