דברי שאול - עדות ביוסף - א רכ

דאינו רק דרבנן אבל שם דבעינן מצה וכל שנתחמץ אף בנוקשה פסול דעכ"פ אינו מצה וז"ב והא דאמרו בדף כ"ג דשיאור דר"מ לדר"י לא מקרי חמץ היינו דשם להס"ד דלא בעינן מצה לעיכוב וקרא מורה דלא תאפה חמץ אלא שאור א"כ שפיר אמר דכיון דהקפידא על חמץ גמור ושאור מותר פשיטא דשאור דר"מ לר"י מצה מעליא הוא והיינו כיון דאי אפשר לכוללו בשם חמץ דאינו חמץ גמור שרי להס"ד דהקפידא על חמץ דוקא וז"ב. ובזה י"ל הא דאמר אי שיאור דר"מ לדר"מ חמץ גמור הוא והקשו בתוס' דמנ"ל דמקרי חמץ לענין מנחות הא לחמץ בפסח בעי קרא ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהוה חמץ לענין חמץ בפסח מכ"ש לענין נסכים והנה התוס' כתבו שם דשמא יש קרא לנסכים והקשה דו"ז הגאון כי' דהא יש קרא מפורש מדאתרבי מנחת נסכים לחימוץ ולפמ"ש א"ש דלהמסקנא אין ראיה דשם משום דאינו מצה אבל חמץ לא קרינן ביה מיהו יש לומר דעכ"פ קשה דמהקרא הלז מוכח דאף בכה"ג חמץ מקרי אך עכ"פ הרווחנו בזה ליישב מה דמקשה להיפך דאחר שיש קרא לנסכים ל"ל קרא לחמץ בפסח. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דשאני נסכים דעכ"פ לא הוה מצה משא"כ בחמץ בפסח וז"ב. עכ"פ דברי הנוב"י יש לדחות וכמ"ש ודו"ק: והנה בהא דאמרו בפסחים דף ל"ו אין לשין עיסה בשמן ודבש ואם לש תשרף מיד וכתב רש"י דהיינו בחוה"מ דאילו ביו"ט אסור דהבערה שלא לצורך הוא והקשו כלם דהא רש"י בדף ו' גבי המוצא חמץ בפסח כתב דמיירי בביטלו דאל"כ היה מבערו ביו"ט משמע דמותר לבער ביו"ט ולפענ"ד נראה דהנה כל הטעם דמותר לבער ביו"ט הוא משום דאתי עשה ודחי ל"ת והנה כבר נודע מ"ש התוס' בעירובין דף כ"א דהיכא דבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת וכאן דאסור ללוש ועבר ולש פשיטא דאסור לשורפו ביו"ט וז"ב. איברא דלפ"ז יש לומר במה שכתב המג"א בסי' תמ"ב ליישב הא דקתני בדף מ"ח שיאור ישרף והאוכלו פטור דמיירי ביו"ט ולפ"ז שם דעשה ביו"ט השיאור ובא ע"י פשיעה דלמה לא שמרו שלא יעשה שיאור וא"כ אפשר דאסור לשורפו ביו"ט. אמנם י"ל דכיון דמן התורה מותר עדיין ונוקשה מדרבנן הוא דהאוכלו פטור וא"כ לא פשע עדיין ואפשר דבכה"ג מותר לשורפו כדי שלא יתחמץ ויעבור על תורה ושפיר אתי עשה ודחי. ובזה י"ל הא דהתוס' ריש פסחים הביאו ראיה דניקשה אסור להשהותו מדקתני בדף מ"ג שיאור ישרף והאוכלו לוקה ותמה הצל"ח דלמה לא הביאו מהמשנה בדף מ"ח ושם עדיף דאינו רק נוקשה דרבנן ואפ"ה שורפין ולפמ"ש אתי ספיר דשם יש לומר דמיירי ביו"ט וכמ"ש המג"א משא"כ כאן דנוקשה אסור דבר תורה וכדקתני האוכלו לוקה ושפיר פשע דעבר על דבר תורה וא"כ ליכא לאוקמי ביו"ט דאסור לשורפו וא"כ שפיר מוכח דאסור להשהותו וז"ב ודו"ק: הנה דעת רש"י בפסחים דף ל"ה ול"ו דמי פירות לבד נמי מחמיץ לעבור בלאו ורק מכרת הוא מפטר והתוס' תמהו עליו מהא דאמרו במנחות דף נ"ז אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הוא ואין מחמיצין וכו' ולרש"י מאי קושיא היא הא עכ"פ מי פירות הוא חמץ נוקשה דעובר בלאו והרי בנוקשה הוה חמץ במנחות כדאמר התם שיאור דר"מ לדר"מ מדלקי עלה חמץ הוא. והנראה בזה דהנה באמת צריך להבין קושית הש"ס במנחות דף נ"ג מתקיף לה ר"ס ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דהרי הש"ס אמר לעיל שם מצוה לא קא מבעיא לי לעכב מאי. ומעתה כיון דגלי התורה מיד אח"כ לא תאפה חמץ מסתמא קאי אמצה דכתיב לעיל ובמצה בעי מצה ממש ומה"ת לומר דהעיכוב אינו רק לחמץ ממש ולא לנוקשה. אמנם נראה דקושית הש"ס היא דאדרבא דמדהקפידה התורה לא תאפה חמץ ולמאי כתבה לא תאפה חמץ לכתוב לעיכוב מצה תאפה ש"מ דלעיכוב לא הקפידה רק לחמץ ומיעטה איזה דבר דלא הוה חמץ ממש ולא מצה ממש ובזה מיושב הא דקאמר הש"ס אי שיאור דר"מ לדר"מ מדלקי עלה חמץ הוא והקשו בתוס' דניהו דלענין חמץ מרבינן מכל מחמצת אבל לענין מנחות אפשר דכשר. ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קושית הש"ס כיון דחזינן דלענין חמץ עכ"פ מרבינן לה א"כ מנ"ל דלענין עיכוב במנחות אינו מעכב והא לא נפקא לן רק מדכתב לא תאפה חמץ ולא כתבה מצה אימא דלא מיעטה רק שיאור דר"י לדר"י אבל דר"מ לדר"מ הוה חמץ לא מיעטה מקרא וז"ב. ומעתה אין ראיה לענין מנחות נוקשה חשוב חימוץ דלעולם אינו עובר משום מחמץ ורק דאי אפשר לומר דלא ליבעי כלל מנחה לעיכוב ושיהיה שיאור דר"מ לדר"מ וע"ז קאמר דמנ"ל דכיון דלמצוה בעי מצה וא"כ מנלן דלא עיכבה התורה כשר בדיעבד אף בשיאור דר"מ לר"מ דזה מנ"ל דאי משום לא תאפה חמץ זה אינו ממעט רק דר"י לדר"י וז"ב. ובזה מיושב הא דקאמר הש"ס ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואפסלא לא מפסל והקשה המלמ"ל בק"פ פ"א הלכה ג' דמהראוי מסתמא לומר דנפסל כל שלא עשאה כמצותו. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ למה כתיב לא תאפה חמץ לכתוב תאפה מצה וע"כ לעבור בלאו קאתי ולכך כתיב בלא תאפה חמץ. ובחידושי אמרתי בישוב קושית המלמ"ל הנ"ל דבאמת צריך להבין גוף דברי הירושלמי שכתב העלמ"ל דמשמע