דברי שאול - עדות ביוסף - א ריז

להיות בגדוש דא"א לצמצם וה"ה בפסח דאסור לעשות יותר מעשרון ופחות ודאי אי אפשר מפני הברכה וא"א לצמצם לכך אסור בגודש וז"ב ומיושב קושית הפר"ח כמין חומר: שם סעיף ב' מותר בדיעבד כ"כ הרא"ש והביא ראיה מלחם הפנים שהי' שני עשרון והמג"א תמה דאם אמרו בזריזין יאמרו באינם זריזין ובאמת שלחם הפנים נילוש בחוץ וצ"ל דמ"מ ציבור שאני וכמ"ש התוס' במנחות דף נ"ה וכבר הרגיש בזה הח"י אבל באמת כוונת הרא"ש דכיון דעכ"פ לא היה במקום זריזין ורק דציבור והי' על פי ב"ד זהירין בדבר כמ"ש רש"י דף ל"ו וכיון שכן גם במצות דזהירי ביה טפי ועכ"פ בדיעבד אין לאסור. ובלא"ה יש ראיה מלחמי תודה כמ"ש הפר"ח בעצמו ושם לא שייך תירוץ המג"א והפר"ח דלחמי תודה עשה כל יחיד לעצמו או למכור כמבואר במשנה לחמי תודה שעשאן למכור ועיין נדה דף ו' שספחת ר"ג עשתה לחמי תודה ואפ"ה מותר ותמהני על הפר"ח שלא הרגיש בזה וע"כ דמותר וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש פ"ב דפסחים שכתב ראיה דמותר לשום מלח במצה מהך דחלת תודה דעשאן למכור בשוק ותמהו כלם דאמאי לא הביא מכל המנחות וע"כ משום דכהנים זריזין הם וא"כ גם מחלת תודה אין ראיה ועיין בשעה"מ בהלכות מעה"ק שהניח בקושיא. ולפמ"ש א"ש דמכל המנחות אין ראיה דיש לומר דכהנים זריזין הם ועכ"פ במקום זריזין אבל חלות תודה שעשאן למכור בשוק ולא היה במקום זריזין א"כ ע"כ דשרי וכמ"ש דשפחת ר"ג היתה אופה אותם וז"ב. אך בגוף הראיה לא זכיתי להבין דבאמת מלח לבד אינו מחמיץ דהו"ל מי פירות וכמ"ש בד"מ סי' תס"ב רק דבמצה דהי' בו מים הו"ל מי פירות עם מים וממהר להחמיץ ועיין מג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ז ולפ"ז במנחות לא שייך זאת דמשמע דלא נתערב בהם מים כלל ועיין בהלכות מעה"ק ותראה אופן עשייתה ודו"ק ועיין בשעה"מ פ"ה מחמץ הלכה י"ב שהאריך בראיה זו מלחמי תודה ולא הרגיש במ"ש גם לפמ"ש יש ליישב הרבה מראיותיו ודו"ק: סי' תנ"ז סעיף ב' הלש עיסה וכו' עיין שו"ת רש"ל סי' נ"ח שחידש דאם רוצה להפריש אחת על הכל ולצרף בסל צריך שיהיה עוגה שלימה דאל"כ מאי קאמר בסוגיא דפסחים דף מ"ו הואיל וכפירש"י שם דף מ"ח דכל חדא וחדא חזי ליה דבצע פורתא ות"ל דיבצע מאחת ויצרפם בסל ע"ש. ולפענ"ד דאין ראיה מזה דעכ"פ בעת שמכניס לתנור כל חד וחד בפני עצמה ואז צריך לומר הואיל דיבצע מכ"א פורתא דאל"כ בעת ההיא לא יוכל להכניס כל חדא דל"ח לי' ומן הלישה על האפוי ודאי לא יוכל להפריש דהו"ל כעין מיץ של שא"מ ועיין ברש"ל שם וזה דדייקו בדף מ"ח שם דכל חדא דעייל לתנורא חזי לי' ובזה יש ליישב דברי הרי"ף שם דבחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש דאז שפיר מכניס לתנור א"כ ל"צ להואיל ויכול אח"כ לצרפם ע"י סל וכקושית רש"ל וז"ש הרי"ף דהך דר"א שייך באידך דר"א ודו"ק ולדברי רש"ל והבנתו צריך להבין באמת מה חילוק יש בין בוצע פורתא מכ"א דאמרינן דכ"א חזי לי' וגם בבוצע מאחת על הכל שייך לומר דכל אחד חזי לי' דיכיל להפריש מאחרת וע"כ כמ"ש. וגוף דינו כבר דחה הפר"ח סי' תנ"ז אלא שלא כתב לדחות ראייתו ומ"ש נכון ת"ל ודו"ק כי קצרתי מאד. הנה בשו"ת אא"ז המג"ש ושאג"א הקשו דלשיטת התוס' דהמשהה כדי לבערו אינו עובר א"כ ישהנה כדי לבערו ולא יעבור על ב"י. ולפענ"ד נראה דבאמת בתרומה טמאה יכול הכהן להנות בשריפתה וא"כ איך ישהה כדי לבערו הא הוא מוכרח לתתה לכהן ויעבור על ב"י משום הואיל והמ"ע סל תשביתו הוא אינו מקיים כלל והכהן יקיימה וא"ל כיון דאסור משום חמץ א"כ גם הכהן לא יהנה ממנה וא"צ לתתה לכהן דזה אינו דעכ"פ לכהן צריך ליתנה לקיים מצות נתינה וא"כ עכ"פ הוא לא יקיים המ"ע דתשביתו ובלא"ה יש לומר כיון דתתחמץ א"כ מה יתן לכהן ואינו מקיים מצות נתינה כלל דאסיר בהנאה ובשלמא שאר תרומה טמאה מותר הכהן להנות ממנה משא"כ בזה ויש להאריך בזה בסוגיא ואכ"מ והנה הפ"י הקשה דאמאי לר"י מפרישו ומניחו עד ערב הא ניהו דאינו עובר על ב"י מ"מ מצוה בעשה דתשביתו דלחמץ ידוע לא מהני ביטול משא"כ מ"ע של תשביתו ע"ש ולכאורה לא זכיתי להבין דבריו דניהו דבחמץ ידוע מצוה דתשביתו במקומו עומד ול"מ ביטול היינו משום דהחמץ לפניו ואין ביעור חמץ אלא שריפה או פירור אבל לר"י דלכך אינו עובר בב"י דהוה של כהנים א"כ גם בעשה דתשביתו אינו מצווה. אמנם גברא רבה אמר מלתא ונראה דכוונתו למ"ש בפ"ק בחידושיו דהא דבשל אחרים אינו עובר הוא לפי שאין בידו לקיים הלאו דב"י אבל בעשה מחויב שישבית ולכך בקיבל אחריות מצווה לבער ע"ש אמנם לפענ"ד מכל מקום לא דמי דש"ה דקיבל אחריות ויכול להשביתו אבל כאן הוא של הכהן והוא מצווה לתת לו ואין בידו לקיים המצוה דתשביתו ותדע דאטו בחמץ של נכרים יהיה מצווה הישראל לקנות כל חמצם ולבערם וע"כ דלא צותה התירה בזה רק כששייך לו קצת אבל בדבר שאינו שלו לא וה"ה בזה וז"ב לדעתי. ובזה מיושב היטב הא דאמרו בדף מ"ח שם דרבה ור"י פליגי בפלוגתא דר"א ור"י ופירש"י דכ"ע לא ס"ל הך